בסוף כולם חוזרים

כבר כמה חודשים מהדהד בראשי נושא הפוסט הבא בבלוג: 'תלאות השיפוצים'- ואפילו כותרת מכובדת:'חלם זה פה' (פה=הולנד). בטוחה שרבים מכם מותחים גבה בתמיהה. הולנד? חלם? אז כן. כן. כישראלי הרגיל לישראליות לטוב ולרע אינך מופתע אם יש בלאגן בשיפוצים, ספקים, לוחות זמנים וכספים. איטס פארט אוף דה דיל אוף ליבינג אין יזרעאל רייט? 

טעימה ספרדית.

חזרנו מחופשה ציורית ומדושנת בדרום ספרד ואני משוועת לקצת פורקן מילים.
'חבל אנדלוסיה' מכיל כמה מן הפנינים היפות באירופה. כפרים לבנים וציוריים, ערים עתירות היסטוריה ומבנים אדירים, ארמון אלהמברה בגרנדה, קוסטה דל סול- קילומטרים של חופים מכל הסוגים והצבעים, עיירות חוף, רכס סיירה נבאדה, נופים מכל עבר, מטבח עשיר וססגוני ואנשים חמים וחביבים.

כמה קוריוזים מהטיול האחרון: 

• סיאסטה - המצאה גאונית. לפי הגדרת המילון מדובר בנמנום קצר בן 15-30 דקות, אך הספרדים מתחו את זה לאקסטרים ומדובר בכמה שעות טובות (בתקופת הקיץ במיוחד) שהכל למעשה סגור ונעול וכולם פשוט במנוחה. נפלא. תחשבו שנ"צ ארוך על בסיס יומיומי. 
• בוקר. אז ככה: ארוחת הבוקר מתחילה אי שם בסביבות 11 פלוס בדר"כ מלווה בצ'ורוס אלוהי חם וספוג בשמן (זה מעין סופגניה דרום אמריקאית) שהולכים לקחת במיוחד מהמאפייה המקומית. אם אפשר ליד זה קערת סוכר 'לבן' - או רוטב שוקולד מה טוב. לא רוצה לחשוב מה הכנסתי לגופי במשך שבוע, אבל אם כבר גרנו אצל מקומיים - נתנהג כמותם לא? 

• ארוחת צהריים. אי שם בין ארבע אחה"צ צפונה מדברים על ארוחת צהריים, אם אפשר מטוגנת עדיף. בכלל המילה 'מטוגן' שגורה חזק בז'רגון המקומי. 
• ארוחת ערב - או יותר מדוייק ארוחת לילה - אי שם בין עשר בלילה צפונה ולא פעם גם בחצות מתיישבים עם הילדים לאכול. הדהים אותי לראות את כמות הילדים והתינוקות הערים לאחר חצות - הרחובות גדושים בילדים עירניים להחריד, הילדים יושבים עם הוריהם במסעדות. משפחתיות מקסימה - אולי קצת מעיקה אחרי כמה לילות כי למעשה אין הפרדה. לא ראיתי את זה באף מקום בעולם כולל ישראל. 
• נו האבלו אספניול. אני רק שומעת ספרדית ובא לי לרקוד פלמנקו, לנגן בגיטרה וכן גם סיאסטה קלה. ספרדית נשמעת לי כמו שירה, ניגון ענוג והם מדברים מהר אז הם בכלל חביבים עלי. אז אם לא למדתי הולנדית עד עכשיו, החלטתי לפחות ללמוד ספרדית. 
• מטוגן. מטוגן. מטוגן. כחובבת אוכל בכלל ואוכל ספרדי בפרט, התענגתי מהטאפסים, המאכלים המקומיים, הדגים, פירות הים, הפירות הטריים. הטריק הוא שמן זית - לדעתי הם מחסלים בקבוק שמן ביום. הכל צף בשמן זית, מטוגן בשמן זית, נטבל, נספג. טעים טעים והרבה מטוגן. בחופשה לא חושבים בריא - חושבים מקומי. 
• אסתטיקה. נדהמתי כמה יופי יש בבנייה הספרדית, הפרטים הקטנים, הקשתות, הקימורים, הצבעים אפילו את הסורגים בחלונות ואת הגדרות צילמתי למחאת הילדים. הכל אסתטי. מטופח. נקי. מסוגנן. בהחלט הייתי מאמצת את זה בכמה שכונות בארץ. בסופו של יום הפרטים הקטנים הם אלו שעושים את ההבדל. 
• שמש. השמש הופכת אנשים לשמחים יותר (יש שיגידו עצבנים יותר) - אנשים יותר מחייכים ומשוחררים. 
• אוכל. כמו בישראל - אוכל הוא המרכז. הלב. העורק הראשי. הכל מתחיל ונגמר שם. הספרדים אוהבים לדבר על אוכל, אוהבים לאכול, מבינים באוכל, מתרגשים בדיוק כמונו מהאוכל. הסופרים בספרד גדושים והעגלות מתפקעות מכל טוב. כמה התגעגעתי לזה. אולי זאת קצת פזרנות לקנות יותר ממה שצריך, אך זה ממלא אותי שמחה. סופסוף לא הרגשתי חריגה. 
• היסטוריה. הופתעתי כמה עניין גילו ילדיי בהיסטוריה. מדובר בטיול עתיר היסטוריה. להסתובב בסביליה יום שלם - 38 מעלות. זה לא שהם לא התלוננו, אך בהחלט נהנו יחד איתנו. בארמון אלהמברה עשינו סיור מודרך של שלוש שעות באנגלית והילדים היו מרותקים. בקיצור לא להרתע מלשלב היסטוריה בטיולים עם הילדים. עשינו יום טיול ויום 'בטן-גב' כך שהיה איזון מושלם להנאת כולם. 
• גספצ'ו. תענוג מקומי מושלם. הפעם גם למדתי את הגרסא המקומית - לא רק מרק עגבניות קר, מוסיפים לזה ביצה קשה וחתיכות בשר. תענוג לחיך ולנשמה. 

אי אפשר לסיים בלי כמה תמונות - אפשר לראות את כל האלבום בלינק: טיול לדרום ספרד 

*מי שמעוניין בהמלצות- אשמח לעזור. 

כמה תמונות לקינוח וחוזרת לכושר! יום רגוע ומקסים 

גרנדה 

מיחאס - הכפרים הלבנים 

נרחה - קוסטה דל סול 

אלהמברה

זהרה דל לה סיירה- הכפרים הלבנים 

נרחה 

ארמון אלהמברה 

לפתע נשמעה דפיקה בדלת

שש בבוקר. דפיקה בדלת. צלצול רועם באינטרקום.  

בן זוגי נטש אותנו לשבוע לטובת ׳גשר הזהב׳, כך שנותרתי בבית עם שני נסיכים קשוחים למראה, אך עדיין זאטוטים בגיל ה׳נמרח׳. 

הצלצול ממשיך, לא מרפה. אני שואלת: "מי זה?"
אני שומעת ברקע בחור צעיר השואל באנגלית עילגת: ״אתם יהודים?״. ליבי פועם בקצב של ׳קבלת דוח על מהירות מופרזת׳. אני מנסה לאמץ את המבטא הכי טוב שלי באנגלית: ״מה? לא הבנתי״.
הוא שוב שואל:״ אתם יהודים?״. אני ישר נכנסת לסרטים. בטח זה מישהו המחפש יהודים באמסטרדם,
אלו בטח מחבלים. הראש שלי זורק פנימה את כל ידיעות הזוועה האחרונות שאני יונקת מהעיתונות בארץ וגם בעולם. 
אני מהססת ולא עונה ואז מבינה שהמזוזה הצבעונית שלי צועקת בקולי קולות - ועונה במקומי על השאלה ההזויה. אני עונה:"מה אתה מחפש?"
הבחור החצוף ממשיך באנגלית - עברית עילגת: ״הלכתי לאיבוד ואני מחפש את בית הכנסת הקרוב״. 

אני מנסה להתעשת ולא לחטוף חום מהחוצפה להטריד אותי מוקדם בבוקר (עוד לפני הקפה) כאילו מדובר במקרה חירום. אני עונה שזה בהמשך הרחוב וסוגרת את האינטרקום. אני מתנשפת קלות ועדיין מנסה להדוף את מחשבת הפיגוע אשר רצה בראשי. "תרגעי! את ברחוב פסטורלי שקט באמסטרדם״ (זה השלב שאני משוחחת עם עצמי, זה עובד טוב לפעמים בעיתות לחץ). 

אני טסה לחלון ומציצה כמו בסרט אימה לראות מי זה הברנש החצוף. הבחור עומד ומעשן סיגריה ב'לחץ'.
אני ממשיכה להסתתר ולהציץ עד שהבחור מתאדה.  

ה'מיני סאגה' הסתיימה, אני עדיין תוהה על החוצפה וחייבת להדגיש ה׳ישראלית משהו׳ לצלצל באינטרקום לחפש בתי יהודים בשש בבוקר, כדי לברר על בית כנסת קרוב. האם זאת חוצפה השמורה רק לישראלים? מניחה שכן. יש משהו ב'חוצפה' שלפעמים מאחד, מקרב לבבות ומחמם את הלב - ובהחלט מנפץ הרבה מחלוקות ונותן תחושה של בית, או יותר מדוייק: אנחנו מסתדרים בכל מקום ומרגישים בבית?! כולנו אחים?! 
אז בימים רגישים וכואבים אלו, אני חייבת לנעול את הפוסט בנימה חיובית ולא קנטרנית ולהגיד שכן אני מתגעגעת לבית ומאד מתגעגעת לחוצפה. הלב בהחלט שם. 

'לא על הבמבה לבדו': מיומנה של 'הורה מלווה'.

בשנה שחלפה בין יתר עיסוקיי בעיר הגדולה, הפכתי להיות 'הורה מלווה' (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
טיולים ופעילות בבית ספר - אני שם. סטטוס 'הורה מלווה' תמיד היה משימה בלתי אפשרית כאשר גרתי בארץ. המעבר להולנד והרצון להתערות, להכיר וללוות את ילדיי ב'אש במים ובחבלי ההסתגלות' דירבן אותי להיות קצת יותר חברותית, נעימה וחייכנית לשנס מותניים ולהתנדב לפעילויות. יש להוסיף ל'רוח ההתנדבותית' ילד מהמם אשר איתגר את בית ספר (ואותי) ולמעשה רשמית הפך אותי להורה מודע 'פלוס פלוס' ואני חייבת לציין בלי שמץ של ציניות שהתהליך היה מתגמל עבור שני הצדדים. 

וכך הפכתי להיות ה'מלווה הסדרתית'. הילדים הולכים לביה"ס בינלאומי וישנם מספר טיולים (האמת דיי שווים) במהלך השנה. מוזיאונים, קטיף פירות, קונצרטים, גן חיות, תערוכת פרחים, חוף הים (טוב, זה היה קצת מביך) ועוד כל מיני אטרקציות הולנדיות חביבות שאני תמיד שמחה להכיר. כהורה מלווה, ניתנת לי הזדמנות לראות את ילדיי מזווית קצת אחרת באינטראקציה חברתית, במיוחד שהם עוד בגיל כזה סימפטי שהם מבקשים ממך להצטרף ולא ממדרים אותך רשמית מכל חשיפה פומבית. ברור לי שנוכחותי משפיעה, משבשת ולעיתים מקצינה התנהגות כזאת או אחרת, אבל לי באופן אישי זה תרם המון ואפילו קצת זרק אותי לילדות. 

אז הנה כמה קוריוזים מהטיול האחרון שליוותי את הכיתה של יובל. נוסעים באוטובוס, הפעם ל'מוזיאון המים' בארנהם. קיימת תופעת טבע שכנראה לעולם לא תכחד: ת-מיד יש את קבוצת המופרעים, המקובלים, ילדי הבמבה והממתקים וזבי החוטם והם ת-מיד מחולקים לקבוצות באופן אורגני שמתיישבים באוטובוס. 
ללוות חבורת זאטוטים קולנית, זוהי לא רק אחריות עצומה ולהיות סוג של שוטר חייכן וסבלני, אלא גם ללוות חבורת ילדים ולהלן דוגמית של שמות הילדים: (מתנצלת מראש על השיבוש ומזל שהם לא קוראים עברית!!!)

- קא-אה 
- שיבנש 
- רישהאב 
- אמייי
- ניהה 

ואחסוך מכם את שאר השמות בשלב זה, מזל שמדובר בכיתה של 21... מה שכן הופך אותנו לשווים בשלב זה, זאת העובדה שאין סיכוי בעולם שהילדים יצליחו להגות את שמי והם מתחילים לקרוא לי במגוון שמות מוזרים ובסוף נשארים עם 'מיס'. תוסיפו ל'כור ההיתוך' את שאר ההורים המלווים שגם להם שמות עם ניחוח בינלאומי, ואני תוהה למה אין אפליקציה כמו 'שזאם' לשירים, שאני פשוט יכולה לעבור בין הילדים וההורים ולקבל סריקת שמות כולל הגייה נכונה... גאוני לא?! 

וכך מתחיל היום: אני פונה אליהם, הם בערך מבינים. אני קוראת להם בשמותיהם וכאן מתחילה פדיחה מס' 1: אני באמת מתאמצת לקרוא בשמותיהם, יובל מתקן אותי: השם לא נכון או הדיקציה לא נכונה או 'וואט אבר'.
אני מתנצלת ושוב מנסה לשנן ולזכור ומוצאת את עצמי חסרת אונים קוראת ל'קא-אה' היפנית 'ני-הה'. מתבלבלת בין שמות הילדים מהודו ומתקשה לפענח את האנגלית השבורה שלהם והם מנסים להבין את שלי.
בשלב מסויים, פשוט התייאשתי וניסיתי רק להיות ׳הורה מלווה׳ אחראי מבלי לקרוא בשמות ונעזרתי ביובל כדי לזרז ילד סורר המשתרך מאחור. 

תודה לאלוהיי הפרטים הקטנים: הפסקת קפה. אני לוגמת כמה לגימות של שקט וקפה זוועתי, ואז ילדה הודית חביבה ניגשת אלי ובוהה בי ארוכות. אני מנסה לחייך, לתקשר... להבין מה היא רוצה מחיי. אני בהפסקת קפה גם להורים מלווים יש זכויות לא?!? ואז לאחר החלפת מבטים נואשת היא אומרת לי: ״מה יש לך על הפנים?!״  
אני מנסה להיות חביבה: איפור?! והיא עונה: ״לא! ממש על הפנים. יש לך נקודות!!!״ 
אני מבינה שהיא מתכוונת לנמשים... (חשבתי שהאיפור וחוסר חשיפה ממושכת לשמש עשו את שלהם בהולנד, מסתבר שטעיתי...). אני מסבירה בסבלנות שאלו נמשים, מבלי להכנס לעניין הפיגמנטציה באנגלית.
הילדה פוערת עיניים ומתקרבת אלי עוד יותר: "אף פעם לא ראיתי אישה עם נקודות על הפנים"....אני כבר מגיעה לקצה החביבות שלי (והקפה הזוועתי כבר קר!!!). אני מנסה בחביבות להעביר נושא, אבל היא קוראת לחברה ויחד הן מנתחות את האישה עם הנקודות. לאבלי. פאן- לי. 

תודה לאל וחבריו מהעולם, הגיעה ארוחת הצהריים. אני מתיישבת עם החבורה הבינלאומית שלי: יפן, הודו, צרפת, ישראל ואנגליה ובוהה בקופסאות האוכל. קא-אה היפנית המהמממת, מוציאה גוש אורז ופיסות אצה ומתחילה לאלתר לה סושי. אח"כ היא מוציאה שלל ממתקים 'הורסים' באריזות צבעוניות מיפן וכולי כמו תלמידה באלי להגיד לי: אפשר לטעום? (חוק מס' 1: אסור לחלוק מזון עם תלמידים אחרים בביה"ס מטעמי בריאות או משהו כזה...באסה) ואז הילדים מהודו פותחים את הקופסאות ואני כחובבת אוכל הודי על גווניו השונים, נשברת מהריחות ומביטה בכריך הבריא, אך החיוור שלי ולועסת אותו בשקט ועם הרבה פחות חשק בשלב זה. 

חוזרים לאוטובוס. עוד שעה וחצי אני מקבלת בחזרה את חיי ומזדכה על האחריות, השמות  וחבלי הקליטה. אני מתיישבת לי באוטובוס ומנסה קצת לנמנם, להתעלם מהרעשים הסביבתיים ואז אני שומעת: "מיס, מיס...." ואני שוב קופצת בבהלה ולובשת את ארשת ההורה המלווה. שכחתי שכאן אני רק 'מיס X' והם בדיוק כמוני אבודים בניסיון להגות את השם 'רוית'. כן, כן פונים אלי בכבוד. ואני עונה: כן? מתמוגגת מהנימוס העוטף אותי...ואז הילדים קופצים עלי בשאלת השאלות: "אפשר לפתוח את שקיות הממתקים?" אני כמובן עדיין בסטטוס 'נמס' שהם פונים אלי עם שאלות ברומו של עולם ובאמת הזאטוטים מבקשים את רשותי לפתוח שקית במבה...(במבה= שם קוד לממתק בפוסט זה) אני עונה: "ברור!!! בטח. אין בעיה".  הילדים כנראה בהלם מהחופש והמתירנות אשר 'מיס X' העניקה להם, ותוך מאית השנייה, נקרעות ללא רחם עשרות שקיות קטנות וצבעוניות. המורות מסתכלות עלי בזעף. אני מנסה לחייך ולנשום רגיל בשארית כוחי. הגענו לבית ספר. אני סופרת את הילדים. כולם שבו בשלום. כולל אני. אמן. עד הטיול הבא... והנה לקט תמונות מעורב להמחשה: 

עבר. עובר. עתיד. חלק ב׳.

שירבטתי את חלק ב' הכולל אוסף אקלקטי של חוויות הולנדיות. הכל סובייקטיבי אנד אובייקטיבי. קצת סטרפטיז רגשי והורמונלי. חוויתי. פלספני ובאמת לא מתיימר להגיד כלום. תהנו. 

׳מלחמת האור והחושך׳. 

לקום בחושך. אי אפשר להסביר את זה. הגוף הפיזי מתמרד. הנפש זועקת. פנסי הרחוב דולקים. צריך לקום ולהתארגן ועדיין חושך. להעיר את הילדים ועדיין חושך. לצאת לביה"ס ולעבודה ועדיין חושך. להדליק את פנסי האופניים. כל החושך הזה בבוקר לא תקין בעליל. קונטרסטי. מכביד. ורק לקראת 9 בבוקר מתחילה לה הזריחה. אם אפשר לקרוא למעבר בין שחור לגווני אפור: זריחה (ככה זה כאן בחורף). זה לא שאין לפעמים זריחות יפות, אבל הן מגיעות מאוחר מדיי בהנחה שהשמש החליטה לבקר אותנו. מודה ומתוודה: קשה לי מ א ד להתרגל לזה. אני ניזונה מאור השמש. זקוקה נואשות לאור של בוקר (ושמיים כחולים, אבל על זה אני עוד מוכנה להתפשר). אני זקוקה לאור של זריחה בשביל לינוק אנרגיות (כן, כן אתם מריחים כאן געגועים לזריחות בישראל). התרגלנו? לא. אבל נאלצים לחייך ולדדות ב א י ט י ו ת. בחושך. 

"החיים, זה כמו אופניים: אתה צריך להתקדם כל הזמן מבלי לעצור, כדי לא לאבד את שיווי המשקל" - אלברט איינשטיין. 

מיומנויות רכיבה. ההולנדים נולדים יחד עם האופניים. הם רוכבים מיומנים מגיל ינקות. מפדלים במקצועיות בכל סוגי מזג האוויר. בכל גיל. גומעים מרחקים והכל עם האופניים. הם מעמיסים (באלגנטיות) על האופניים הכל: ילדים, קניות וזר פרחים ענק. מה שמצליח להמם אותי כל פעם מחדש זה שהם פיתחו מיומנות רכיבה
'על- אנושית' ללא ידיים. היכולת כה משוכללת עד שראיתי בחורה מפדלת לה להנאתה, ביד שמאל היא אוחזת מגש פיצה וביד ימין היא בולסת לה סלייס עסיסי. סיפור אמיתי. פידול באופניים עם ידיים בכיסים, או פלאפון ביד ותינוק מקדימה. אני באמת לא מבינה איך הם עושים זאת. לא מומלץ לנסות בבית. ו'בחייאת' שימו כבר קסדות. לקח לי כמה שנים לחפור לילדים שלי כמה חשוב לחבוש קסדה, אז נכון שהם סוג של חייזרים כאן עם הקסדות על הראש אבל "איי דונט קר"!. 

בלאדי מאנדיי. 

יש כאן קונספט גאוני המשותף לרוב מדינות אירופה והלוואי שיום אחד פשוט נאמץ 'קופי- פייסט'  בארצנו הקטנטונת. השבוע מתחיל ביום שני. עד כאן לא חידשתי לכם כלום... יש כאן סופ"ש ארוך גם לילדים שזה גם נפלא (תלוי את מי שואלים כמובן) . יום שני מתחיל רגוע. רגוע. השבוע מתעורר לאיטו ורוב העסקים/ חנויות וכו׳ נפתחים רק בסביבות 12-1 צפונה. כמובן שבחברות עובדים כרגיל, אבל האווירה אחרת. יום שני רגוע זה מדבק. זה שפוי. זה קצב אחר במקום טרפת ראשון. גאוני לא? 

"אם אתם חושבים שאתם יכולים ואם אתם חושבים שאינכם יכולים, בשני המקרים אתם צודקים"  -
הנרי פורד. 

יובלי נבחר לתלמיד החודש. אנחנו בדיוק סוגרים כאן שנה ויובלי אוטוטו בן שמונה ומלמד את כולנו ש'השמיים הם הגבול'... וגם את השמיים אפשר לפרוץ ולצבוע בהרבה צבעים ... אם רוצים. כמה אני שמחה בשבילו ולומדת ממנו כל יום מהי נחישות. רצון והתמדה והכי הכי חשוב הוא באמת באמת נהנה מזה. 

לא עוצרת באדום. 
את טבילת האש ההולנדית שלי עברתי לפני חודש, כאשר חציתי מעבר חצייה באור אדום עם האופניים ונענשתי בדו"ח כואב של 80 יורו. אאוץ׳. לא עוברת באדום גם אם זה מפתה בלילה והרחוב ריק. אומרים שאנחנו לומדים דרך קושי ואז בוחרים אם להפוך את הקושי לתובנה. היה קשה לי לקבל, אבל הפנמתי. 

סרבול חורף.  
אם יש משהו שאני שונאת וגורם לי לגרדת ועצבנות יתר זה להרגיש מסורבלת. שונאת לבוש שכבות. שונאת לקשור את עצמי למוות עם עוד צעיף. כפפות כובע ומה לא (רק לסייג: יש לי 'פטיש' צעיפים ואוסף צעיפים מספיק בשביל לפתוח חנות, אבל אין קשר) לסרבול החורפי הזה לעולם לא אצליח להתרגל. מרגישה תמידית כמו
'דב קוטב' עם מעיל ענק ומגפיים. 

שיר מקסים שקט ומשובח לפתוח סופ"ש.

Lykke Li- I know places

להמלצות נוספות תכנסו לדף

 'ההמלצות הכי שוות למבקר באמסטרדם'  

ממשיכה לקלף ולהתקלף. (אין כניסה לציניים)

חג שמח!!! בהמשך לפוסט הקודם ולמי שפיספס: אני במסע של חיפוש אחר כיוונים חדשים, מרגשים, מאתגרים ובמסגרת החיפוש החלטתי כל יום להסתכל על לפחות הרצאה אחת מעוררת השראה בערוץ TED- (למי שלא מכיר זה הזמן להתחיל להתמכר: http://www.ted.com/) בנושאים המעניינים אותי או לפחות אני חושבת שיתרמו לי לחיפוש, להשראה, שינוי פרדיגמות וכו'.

במסגרת השוטטות היומית - נתקלתי בהרצאה של ניל פסריחה: The 3 A's of awesome 
שאולי היא קצת 'אמריקאית' במהות שלה (למרות שהוא בכלל קנדי) אבל בעיני היא פשוטה, כנה ומעוררת השראה.  

אז בקצרה: ניל מספר בדרך מאד אותנטית וזורמת, איך הוא הגיע לכתוב את הבלוג שלו אשר זכה להיות אחד מהבלוגים המובילים בעולם. הבלוג של נייל פסריחה, 1000 דברים מדהימים מדגישים את תענוגות החיים הפשוטים, ממילוי חינם ועד סדינים נקיים. בשיחה מרגשת מטד בטורנטו, הוא מגלה את שלושת הסודות (כולם מתחילים באות A) שמובילים לחיים שהם באמת מדהימים.

אז מה אני לוקחת משם? אז כפי שאתם בטח הבחנתם, אני אוהבת לכתוב (וגם לדבר מי שמכיר אותי יודע...אבל אולי המגורים כאן ניתבו את הדיבור לכתיבה) וכבר שנים אני כותבת לעצמי. התחלתי עם זה שלמדתי 'ימימה- חשיבה הכרתית' והאמת--- התמכרתי. עבורי זה אמצעי תרפויטי מדהים.


***לצינים שביניכם- זה הזמן לפרוש***. בכל מקרה החלטתי (בהשראתו) להוסיף לכתיבה היומית שלי, כל יום דבר קטן המרגש אותי או שאני אוהבת, או שאני מודה עליו או אפילו גורם לי לחייך. עוד לא בחנתי מהן התוצאות של ה'רעיון המהפכני הקטן שלי', אבל זה בהחלט מעורר תחושות טובות בגוף ופתאום מגלים כמה דברים קטנים, שגרתיים שאנו אפילו לא חושבים עליהם: ממלאים אותנו בשמחה ומעבר.

ולסיום: תקליקו ותהרהרו קצת. הוא לא ממציא את הגלגל, שמענו את זה לפני אלפי פעמים, אבל זה בהחלט מעורר השראה. יום מקסים. 

Little Things 

פוסט חושפני: זה לא אני זה ה"אור שבי".

אתם מכירים את התחושה שבא לכם שינוי? בעבודה, בחיים, מקום מגורים..."אוברול"?!
אני לא מתכוונת לכתוב פוסט רוחני ומתפלסף מדיי, אבל בהחלט חושפת את המחשבות שרצות בתאי המוח הקפואים שלי. (***קפואים מהקור***). 

אתם מכירים את התחושה שמיצינו ואנחנו רוצים להרגיש יותר סיפוק בעשייה? יותר הגשמה? יותר הנאה? פשוט יותר?! 

אתם מכירים את התחושה שהכל פתוח לפניכם, אבל למעשה סגור חזק בתוספת 'סגירת ואקום'? מכירים את זה שאומרים לכם שאתם "גיפטד" ולמה אתם לא עושים עם זה כך או כך? וזה הייעוד ואולי גם זה,
ואתם מרגישים "גיפטד" רק במחשבות היצירתיות שמנפחות את המוח?

מכירים את התחושה המגיעה בדרך כלל לקראת גיל מסויים ואז מתחילות להשתרבב מילים כמו: משמעות, חיים, סיפוק, שינוי ואושר?! אז אני לא יודעת מה אתכם... אני חווה את התחושה הזאת כבר דיי הרבה זמן. לפעמים היא מתעצמת ולפעמים היא שקטה, רגועה וחבויה. ברור ששינוי מקום מגורים במקרה שלי הינו רק טריגר לתחושות הללו ואז התחיל החיפוש האינסופי ש'בא לי שינוי'... אבל. ואז ה׳אבל׳ הופך לרבים עם כל מיני סיבות, פחדים, היסוסים וניסויים. 

מתוודה: הגעתי לשלב הזה בחיי ובבקשה לא לצקצק בשפתיים - "נו טוב... יש לך זמן פנוי לחפש את עצמך באמסטרדם". אני ו׳זמן פנוי׳ לא 'בסט פרנדז'. קשה לי עם זמן פנוי, כי אני אוהבת להיות בעשייה מעניינת. מאתגרת. מספקת. יש לי יותר מדיי אנרגיות בגוף לפרק. כזו אני. אז לקראת החורף שכבר עטף אותנו החלטתי להכנס לשלב החיפוש הרציני: 

- חיפשתי קורסים להעשרה בתחומים המעניינים אותי ובאופן מפתיע... אין אותם באנגלית. מבאס ואף מפתיע. טרם התייאשתי. 

- התחלתי לחפש עבודה. זה בהחלט מאתגר שאתה נטול קשרים בתעשייה ולמעשה מתחיל מההתחלה ובנוסף לא ממש נעולה על מה אני רוצה להמשיך מבחינת קריירה, וגם יש לי חסרון שאני לא מדברת הולנדית. אבל נפלאות הלינקדאין - לאט לאט נכנסת ומתחברת, טווה לי קשרים.
"מחוברים- אמסטרדם" - זה אני. 

בנוסף אני מהרהרת: מה מרעיד לי את הפופיק? מה מסב לי הנאה ואושר או סיפוק?
מה באמת באמת אני רוצה? 
אין לי ממש תשובות או בעצם יש לי ואין לי מושג איך לתרגם אותם לעשייה או קריירה.

אז בגלל שאני בנאדם אופטימי מטבעי החלטתי לנצל את אווירת החגים ופשוט לכתוב את החלומות. רעיונות. מה אני הכי אוהבת לעשות. מה מרגש אותי ולנסות משם לזקק ולמקד את החיפוש. אז אני לא מתכוונת לחשוף ה כ ל בפוסט. חכו לפוסט הבא... מקווה שעד אז יהיה לי כבר מה לעדכן. 

חג שמח לכולנו! 

THOUGHTS

חשבון נפש הולנדי לקראת יום כיפור

התגעגעתם? גמאני. הרבה זמן לא כתבתי והרבה התרחש מאז הפוסט האחרון. אז מה היה לנו? 
חופש ארוךךךךך, אך משובח בישראל, הולנד ונורבגיה (יש אלבום מהמם למי שפספס את התמונות מהטיול בנורבגיה בפייסבוק- http://goo.gl/OwT9h7) 

חזרה לשגרה שכללה שינויים חיוביים ואפילו מאאאאאד: 

- הילדים ממש רצו לחזור לבית ספר הבינלאומי - נראה לי הם חטפו 'אובר-דוז' קליל מהטבע בנורבגיה.
כמה מענג לשמוע את זה אחרי מה שעברנו שנה שעברה, במיוחד עם ניתאי. אמן שימשיך. חמסה-
שום-בצל והרנינג.  
- ניתאי התחיל ללכת ל'קהילה עברית' - בית החינוך של הקהילה הצעירה אחת לשבועיים ביום א'. הוא כל כך נרגש לפגוש במקום אחד כל כך הרבה ילדים המדברים עברית. יובלי הולך שנה שנייה לצופים. שורשים פה. 
- זמן חוגים: אז יש כאן קטע 'עצבני' עם ענייני החוגים. באופן אישי, אני לא אוהבת לרפד את הימים של הילדים ב'אובר חוגים' בטח לא בגיל הזה, אבל כולם כאן בחוגים כמעט כל יום, ואני מודה שלקראת החורף אני מנסה להכין אותם (ואותי) לחורף, כי לילדים כאן אין הרבה זמן למפגשים חברתיים כי הם מלאים בחוגים...
אז חכם אחד אמר 'ברומא התנהג כרומאי'- לא?  אני מתחילה למלא את יומם בחוגים ויש את עניין השחייה שצריכים פה לקבל דיפלומת A-B-C  בשחייה (שחייה אולימפית?!), ואם לא, הם לא יכולים לשחות ללא מצופים ומבוגר בבריכה- גם אם אתה בן 12. ילדיי חושבים ומרגישים כדגים לאחר שיעורי השחייה שהם עברו בארץ ושעות ים מטורפות שהם צברו ---אבל מסתבר שלהולנדים זה לא מספיק טוב, ובגלל כל התעלות ושפע המים - יש כאן סטנדרטים אחרים ומחמירים ואנו צריכים להתחיל מהתחלה, כמה סגנונות, שחייה מתחת למים עם בגדים קפיצות ראש - בקיצור חוג שחייה, קארטה, חוג אנגלית, חוג עברית והילדים בקשו: כינור ופסנתר. יהיה חורף מעניין. בטוח. 
- הם אפילו מדברים קצת אנגלית ?! דיברנו כבר על המיתוס, אבל איזה כיף לשמוע אותם מדברים משפטים שלמים --- אני נפעמת!  גאה בכם מתוקים! 
- הגיע הזמן להשקיע בעצמי- עכשיו שחזרנו לשגרה, הילדים צריכים אותי אבל מ 3...ומה עכשיו לעזאזל אני עושה עם כל הזמן הפנוי??? אז יש כמה 'רעיונות מגירה' שהתחלתי לגלגל לבד ועם עוד שותפים- מבטיחה לשתף בהמשך ברגע שיהיה רלוונטי. 
- Ik begin om Nederlands te leren----כן. אני מתחילה ללמוד הולנדית! למה? ככה. כי אני רוצה להבין מה אני 
קונה בסופר ואיך אומרים כמון או קמח מלא או רימון ושאני מקבלת מכתב להבין בגדול מה רוצים מחיי, ושאני מקבלת הודעות בטלפון - להפסיק להתקשר לחברה ולהשמיע לה את ההודעה לתרגום (מוגבלת או לא!) וכמובן בשביל ילדיי ששואלים אותי כל מיני שאלות ואין לי שמץ...
- התחלתי לגשש לגבי עבודה- חלקית, מזערית (-: הכוונה לא משרה תובענית עכשיו שתסגור את יומי כי נכון שקצתי בשוטטות, אבל עדיין עושה ספורט ויוגה ועניינים אחרים וקצת פרוייקטים של דיגיטל, מסתובבת בעיר ומחפשת מקומות חדשים לכתוב עליהם וגם ארגוני בית וכו' וכל נושא הילדים: חוגים וחברים עדיין גובה מחיר של זמן והרבה מאמצים אבל ניחא- אני רוצה לעבוד בעיר! (יאללה להפיץ לגורמים הרלוונטיים).  
-  הקיץ הזה היה מ-ה-מ-ם באמסטרדם- אפילו ניערתי מאבק את בגדי הקיץ. היה חםםם! כבר רשמתי בעבר- כאשר חם בעיר והשמש זורחת- החיים מחייכים כאן לכולם- ללא הבדל דת, גזע ומין (מתכון מעולה למי שסובל מדכאון). כולם בחוץ, משילים חולצות, חושפים רגליים ושותים הרבה. אז נהנו להרגיש את הקיץ בעיר אחרי החורף הבלתי נגמר - ובהחלט ספגנו הרבה שמש השנה. אין תלונות.  
- חגגנו את ראש השנה עם משפחתי המקסימה שהגיעה לבקר ועכשיו מתכוננים לקראת יום כיפור- אופניים כבר יש (-: 
- אני בהחלט צוברת קילומטראז' בעיר: המלצות על מקומות בילוי, אטרקציות, שווקים, שופינג, מספרה, ניקוי יבש, ספקי שירות...הכל נרשם. מרגישה שאני מכירה דיי הרבה יחסית למהגרת חדשה וכיף להמליץ. אשמח שתשתפו את הבלוג או תפנו אלי מי שמתכנן ביקור בעיר. בבלוג מצד ימין יש את 'רשימת החיים הטובים' עם כל ההמלצות שלי. אשמח אם תשלחו אלי המלצות נוספות מהעיר. 
- הכי חשוב: אנו מתכננים ביקור בישראל באוקטובר אז הדירה המהממת שלנו מיועדת להשכרה או להחלפה בין התאריכים 19-29.10 - לרציניים בלבד. מתאימה למשפחה עם שלושה ילדים, זוג או חברים. זהו. (פרטים נוספים בפרטי) 
קצת תמונות וגמר חתימה טובה. 

שייט בתעלות 

ניתאי בפעילות ראש השנה- 'קהילה עברית'

ביקור נוסף בחיטהורן ה'וונציה של הולנד'

Museumplein

תובנות של ישראלית בהולנד.

אז ככה. הפוסט כולו יוקדש לתובנות חדשות
על ישראלים החיים בהולנד. לא להתרגש בבקשה אם אתם חשים אחרת, אנחנו בסה״כ אנשים שונים עם אוסף חוויות.

תובנה 1:
יש משהו משחרר מעין קתרזיס מבורך הקשור בישראליות שלנו. למה? אנחנו לחוצים, עצבנים, כועסים, ישירים, לא נראה לנו משהו... אנחנו נשחרר את הקיטור לטוב ולרע. אולי זה נראה מהצד לאחרים או לגויים כאגרסיביות או יתר ישירות, לי זה נראה טבעי ומתבקש ואני מתגעגעת לשחרור קיטור או לישירות.

תובנה 2:
ההולנדים מאד מאד נחמדים. אני מודה שזה נחמד. כיף. רגוע אבל... לפעמים בגינה בא לי לנער איזה אמא בלונדינית, לא כי היא בלונדינית או גבוהה ממני אלא בגלל שהיא מעצבנת אותי או מטיפה בהולנדית לילדים שלי אשר בוהים בה ארוכות. זה כמובן מתחבר לתובנה 1.

תובנה 3:
עדר הולנדי. אז ככה מבלי להעליב יש כאן תופעות שבישראל היו מגיבים בלינץ׳ (לא שאני מעודדת...). יכולים להוריד אותך מהתחבורה הציבורית ככה פתאום לדווח לך שהטראם/ אוטובוס לא יגיע ליעדו וגם לא אלו הבאים אחריו. וזהו. תנסה לפנות לנהג הוא יגיד לך שהוא בהפסקת קפה. וביי. וכולם מחייכים, רגועים יורדים להם וככה האירוע מסתיים. וואו גדלות נפש או עדר מחונך???

תובנה 4:
מה הקטע של מזג האוויר כאן??? לאלו שעוקבים אחרי בטח נמאס לכם לשמוע על זה, אבל התחזית כל הזמן משתנה, מזייפת. יש שמש בתמונה ו 21 מעלות ויורד גשם וקררר. אני ממש מנסה לפענח את זה כי זה בהחלט הדבר היחיד שמשפיע על מצב רוחי (טוב... קצת הגזמתי). מה שכן, כאשר השמש זורחת אף אחד לא עובד כאן וכולם מאושרים.

תובנה 5:
באמסטרדם מעשנים סמים. כן כן. זה חוקי. אבל חוצמזה יש מלא מה לראות, לבקר, לטייל ולחוות בעיר ובכלל אז יאללה תרגיעו קופישופס זה סבבה אבל יש עוד הרבה מעבר.

תובנה 6:
אני הולכת לפתוח עסק חדש: לייבא פלפלים אדומים מישראל. הידעתם שפלפל אדום חמוד מתומחר כאן ב 1.20-1.50 יורו לאחד???
עסק או לא?

תובנה 7:
הכל אבל הכל יותר זול כאן. (חוץ מהפלפלים האדומים). זה בהחלט גורם לי לחשוב על ארצנו הקטנה ויוקר המחייה. חוגים, קניות, אוכל, בקיצור הכל יותר זול ואני באמת תוהה כמה אפשר להמשיך לעשוק אותנו בישראל.

זהו ועכשיו תמונות.
סופ׳ש מקסים ושמשי לכולנו.

וויקאנד בעיר הגדולה.

חזרנו לאמסטרדם. רצתי ורצתי עד ששוב התחיל שלג והכל נצבע לבן. כמה אני חושבת על שמש. היא רק מציצה ואני מאושרת. הרגעים הקטנים שמשמחים אותנו. מתחיל להטריד אותי עניין האוכל והמחשבה הבלתי פוסקת עליו. זה בטוח הקור, אבל דיי לחפש אשמים. זה מטריד את מוחי. 

סופ"ש היה ממש כיף. הוזמנו למסיבת יומהולדת והיה ממש נחמד. שוב תמהיל של ישראלים מעניין - שעטנז: יזמים, די.ג'י, בנקאית וזוג שעבר כי סתם רצה לחיות באמסטרדם, רוסיה, ערבייה ואנחנו. 
היה טעים ומשובח: חומוס. קוסקוס עם בשר...סלט ערבי קצוץ. בורקסים 'הום מייד'. שוב הטעמים של הארץ שתמיד משמחים אותי מחדש. בארץ זה כל כך מובן מאליו ופה זה מצטייר כחוויה קולינרית שאני אפילו טורחת לכתוב עליה. חוצמזה, שוב הילדים שמעו עברית. הרבה עברית וכבר היו מחוייכים. קצת פעילות. קצת שירים. מה עוד צריך לבקש. 

בערב הצטרפתי למסיבת יומהולדת באיזה בר יין נחמד, ואז חנכתי את העיר. אני נוסעת לי לכיוון הסנטר ומאות אנשים הולכים בעיר. המקומות גדושים. מלא תיירים. מקומיים. שפות מכל העולם. וואוווו. בהחלט נוסעת לי מחוייכת. איזה אנרגיות של עיר. אלכוהול וגראס באוויר. אחרי הבר החלטנו ללכת למועדון 'שוגר-פקטורי' שנפתח רק ב 12 בלילה. מושלם. כמה זמן לא הלכתי למועדון ועוד בשעה כזאת ועוד מחוייכת. נכנסים למועדון.מוזיקה מטריפה. אנשים שמחים. מה עוד צריך? 
אני מציצה בשעון כמעט 3??? ואני כמובן רעבה. חזרתי עשר שנים אחורה. הולכים לאכול. מנשנשת לי בלי חשבון פיצה ויאללה באמת צריך ללכת לישון. הילדים עוד מעט קמים. השלג יורד ואני מרגישה שח נ כ ת י רשמית את העיר: "הלו אמסטרדם"-  הגעתי. אני כבר מתאמת עם טלי המהמממת שפעם בשבוע אנחנו יוצאות לתור את העיר. 'איטס אה דיל'. 

הוויקאנד בחו"ל הוא א ר ו ך. סופש מלא. אמיתי. אין משפחה ומלא חברים בנתיים שסוגרים אותו. מצד אחד, זה בהחלט חסר לנו, בעיקר בארוחת שישי בקידוש, אבל יש משהו נחמד שאתה אדון לעצמך ללא מחוייבות בסופ"ש. יש לך מלא זמן לתכנן מלא דברים.

יום ראשון - הפורימון הגדול בבית ספר היהודי ב'ראש פינה' שבית חב"ד מארגן. לקחתי את הילדים. היה ממש נחמד. עמוס ושוב דוכני המזון שוקקים והישראלים אוכלים כאילו אין מחר. כאילו אנחנו אחרי צום. דוכן פלאפל. שווארמה. בורגול. אין מה לעשות אצל ישראלים האוכל תמיד מככב. במרכז. האוכל הוא המלך. הילדים נהנים. שומעים עברית מכל עבר וזה מספיק עבורם. ניתוש עולה לבמה ומשתתף במשימות. מאושר.
אני מקשקשת עם כל מיני. מתחילה להכיר עוד ועוד אנשים. שוב מדהים אותי שיש כאן ישראלים מכל הגוונים. הכל. 

מחר חוזרים ללימודים אחרי שבוע חופש א ר ו ך. אני יודעת שלא יהיה קל ואני מקווה שהם יעברו את זה כמה שיותר בקלות. שיהיה שבוע נפלא וחג שמח. 

אי אפשר לסיים בלי כמה תמונות. 

Do you want to play with me ???

אז מה עברנו...שלג שלג ושלג. 

למדתי לרוץ ברוח, בגשם ובשלג- אפשרי. בדוק. חוזרים מריצה בלי טיפת זיעה. איזה כיף. למדדתי שעכברים זה דבר שגרתי והם למעשה ה'ג'וקים' המקומיים. דבר אחרון, אין מה לעשות ולנטיין דיי- נראה הרבה יותר סקסי בגולה. ועכשיו נעבור לחלק הכי חשוב: הילדים. 

לילדים לא קל ב כ ל ל, מאד מאד מתגעגעים לשגרה שלהם, לישראל, למשפחה, לחברים תחושת הזרות מכה בהם וגם בי וזה בהחלט משפיע.  

"אמא, לא רוצים לשחק איתי"

"אמא, רציתי לשחק איתם, אבל הם לא הבינו אותי" 

"אמא,  שיחקתי לבד..." 

"אמא, אני שותק כל היום..."  

הלב נשבר. נקרע. מתפוצץ. התפרצות של בכי - "למה עברנו בכלל? אני רוצה לישראל, רוצה לבית ספר, לגן שלי". שיעור ענק. עבורי. עבורנו. 

התמודדות יומיומית של שכנועים והסברים למה זה טוב, מהללת את השפה האנגלית כמה זה יעזור להם בעתיד, איזו מתנה נפלאה הם קיבלו.  

הילדים רק רוצים חברים. זה הכל. 'עזבי אותי מהאנגלית'. 

לימדנו אותם להגיד לחברים: 

"?do you want to play" 

אני שומעת אותם מתאמנים על המשפט. שוב ושוב. זה בהחלט עזר - יובל בישר לי היום בשמחה - שהוא שאל ושיתפו אותו במשחק 'תוספת'. כמה אושר להיות שייך להיות חלק מ...כמה זה חסר לו. תחושת הזרות משתלטת עלי. קיים בכולנו רצון עז להיות חלק, להרגיש שייכות. צורך בסיסי. 

אני יודעת שזה יקח זמן. הסתגלות. למידה. סבלנות והרבה עזרה. הם יהיו בסדר. אני יודעת. 

בנתיים מעבירים זמן איכות משפחתי. אני נמצאת הרבה עם הילדים. פעילות ביתית אחה"צ. הם הרבה אחד עם השני. לא פשוט. שבוע הבא חופש של שבוע מבית הספר. ניסע לטייל. 

אהובים שלי יום אהבה שמח. אוהבת אתכם הכי בעולם. 

פלפל אדום.

פלפל אדום. מעולם לא חשבתי שאתיישב וממש אכתוב על פלפל אדום, אבל תמיד יש פעם ראשונה. ללכת לסופר בהולנד זאת בהחלט חוויה מעצימה ולא בגלל השפע והסדר. בישראל בהחלט לא חסר כלום רק הרבה פחות מסודר.
מה שמרהיב כאן הוא לראות אנשים נוהרים לקופה ובידם: פלפל אדום אחד. מלפפון אחד. גבינה ולחם. זהו. 

אני מודה ומתוודה: כמו הרבה ישראלים טובים, אני גם קצת 'שואתית' ומקרר ריק משרה עלי דכאון. אני אוהבת מקרר מלא, לא רק במוצרים אלא גם בסירים ובישולים. אולי זה הקטע ההשרדותי הקיים בכל ישראלי, אבל זה בהחלט מרומם את ליבי ואפילו משרה עלי בטחון. 

כאשר עברנו לחו"ל הייתי צריכה להפרד מהמזווה העמוס שלי וכמות המזון שנאגרה בו הייתה מספיקה לימי מצור אינסופיים ושבע מלחמות. (לא עלינו). 

עובדה שאני חייבת להדגיש: מקרר הולנדי סטנדרטי המכיל: פלפל אדום, מלפפון(בגודל של מלפפון שמוכרים כאן) וגבינה- נראה גדוש למדיי אם ראיתם אי פעם מקרר כזה- בישראל זה היה נחשב כמגירת מקפיא- בהחלט לא מקרר. 

אני מביטה על הסלסלה שלי (רציתי לקחת עגלה אבל הושפעתי מההמון. מודה) ואני בקושי מצליחה לדחוס את כל המוצרים פנימה, ואני גרה כמה מטרים מהסופר.

תובנה: פשטות. חסכנות. חומריות. תרבות. שכל אחד יקח את זה לאן שהוא רוצה. אנחנו באמת צריכים מעט מאד בשביל להרגיש נפלא. 

וכמה תמונות של שלג מבוקר מקסים (כן השעה 8 בבוקר). צ'או. 

צעדים ראשונים בעיר הגדולה.

ני חייבת לפרוק. פשוט 

אני חייבת לפרוק. פשוט לפרוק. זה מפרק, מאזן והכי חשוב מנקה- אז תדמיינו שאני על כביש מהיר והנה אני מתחילה: 

עברנו לפני שלושה ימים לאמסטרדם והנה מה שחווינו בימים הראשונים: 

עלינו לטיסה שלקטן שלי יש חום גבוה ושניהם בוכים שהם כבר מתגעגעים...פתאום הם קלטו. לא קל. נחתנו באמסטרדם והגענו לדירה מהממת ומסודרת מה שמאד הקל על כולנו וגם על הילדים שיש להם חדר מסודר...מגניב...ביתי. (למה עשיתי בכלל שילוח?!!! יש לי הכל כאן וכמה מעט צריך...מאוחר מדיי). 

למחרת אני חליתי...וכל הבית התנדנד בין אקמול לנורופן לתה...אבל זה מאחורינו. האזור מגניב, הכל זמין וזה ממש נוח. היום היה יום ראשון של בית הספר: קמים- חושך. אוכלים ארוחת בוקר- חושך. יוצאים לבית הספר השעה 7:30- - חושך!!! ניתאי מוודא: "אמא, בית הספר בכלל פתוח?!"...מגיעים לבית הספר: חושך...קבלת פנים חמימה. יובלי לאחר חצי שעה מתחיל לבכות ורוצה לחזור לישראל, לבית הספר, לחברים...ניתאי בהלם אבל לא מתלונן. ילדים בשפות שונות מקיפים אותנו בשאלות. הילדים מתכווצים. בהלם. 

לאחר שעה קלה יובלי מתחיל להפשיר ואפילו שר שיר בעברית `אני רץ` של דודו טסה....אלוףףףף. אח"כ שוב מחפש אותי ומבקש לסיים את היום מוקדם יותר....ברור. לא פשוט- הכל חדש, לא מובן, ילדים רוצים לשחק אית בחצר והוא כמו פינגווין נוקש שיניים ורוצה להכנס פנימה...לא יכול לזוז בגלל הקור. זהו. סיימנו את היום הראשון....לא פשוט אבל עבר בשלום. בדרך הביתה מחפשים לקנות אופניים לילדים...כי הכי קל כך להגיע לבית ספר. 

6 דברים שלמדתי על הולנד- בשלושה ימים: 

1. יש שמש בהולנד...גם בחורף 

2. משרדי העירייה וכל משרד כולל חברת הובלות נראה כמו מוזיאון לאומנות מודרנית. אהבתי- זה הופך את הביוקרטיה להרבה יותר מעוצבת 

3. ההולנדים לא מבשלים. המטבח לא מחובר לפינת האוכל...ואן מצב להכניס סיר למקרר...

4. ההולנדים מאד אדיבים ...מאד. 

5. אני חייבת ללמוד הולנדית...כן, כן...כולם מדברים אנגלית אבל עדיין....אני על זה. 

6. וזה ברור אבל זה מתעצם: שקר- בא לך לאכול ולבשל כל הזמן. אני על זה לגמרי. חייבת לחזור לרוץ...

זהו בנתיים. המשך מובטח. 

 לפרוק. זה מפרק, מאזן והכי חשוב מנקה- אז תדמיינו שאני על כביש מהיר והנה אני מתחילה: 

עברנו לפני שלושה ימים לאמסטרדם והנה מה שחווינו בימים הראשונים: 

עלינו לטיסה שלקטן שלי יש חום גבוה ושניהם בוכים שהם כבר מתגעגעים...פתאום הם קלטו. לא קל. נחתנו באמסטרדם והגענו לדירה מהממת ומסודרת מה שמאד הקל על כולנו וגם על הילדים שיש להם חדר מסודר...מגניב...ביתי. (למה עשיתי בכלל שילוח?!!! יש לי הכל כאן וכמה מעט צריך...מאוחר מדיי). 

למחרת אני חליתי...וכל הבית התנדנד בין אקמול לנורופן לתה...אבל זה מאחורינו. האזור מגניב, הכל זמין וזה ממש נוח. היום היה יום ראשון של בית הספר: קמים- חושך. אוכלים ארוחת בוקר- חושך. יוצאים לבית הסםר השעה 7:30- - חושך!!! ניתאי מוודא: "אמא, בית הספר בכלל פתוח?!"...מגיעים לבית הספר: חושך...קבלת פנים חמימה. יובלי לאחר חצי שעה מתחיל לבכות ורוצה לחזור לישראל, לבית הספר, לחברים...ניתאי בהלם אבל לא מתלונן. ילדים בשפות שונות מקיפים אותנו בשאלות. הילדים מתכווצים. בהלם. 

לאחר שעה קלה יובלי מתחיל להפשיר ואפילו שר שיר בעברית `אני רץ` של דודו טסה....אלוףףףף. אח"כ שוב מחפש אותי ומבקש לסיים את היום מוקדם יותר....ברור. לא פשוט- הכל חדש, לא מובן, ילדים רוצים לשחק אית בחצר והוא כמו פינגווין נוקש שיניים ורוצה להכנס פנימה...לא יכול לזוז בגלל הקור. זהו. סיימנו את היום הראשון....לא פשוט אבל עבר בשלום. בדרך הביתה מחפשים לקנות אופניים לילדים...כי הכי קל כך להגיע לבית ספר. 

6 דברים שלמדתי על הולנד- בשלושה ימים: 

1. יש שמש בהולנד...גם בחורף 

2. משרדי העירייה וכל משרד כולל חברת הובלות נראה כמו מוזיאון לאומנות מודרנית. אהבתי- זה הופך את הביוקרטיה להרבה יותר מעוצבת 

3. ההולנדים לא מבשלים. המטבח לא מחובר לפינת האוכל...ואן מצב להכניס סיר למקרר...

4. ההולנדים מאד אדיבים ...מאד. 

5. אני חייבת ללמוד הולנדית...כן, כן...כולם מדברים אנגלית אבל עדיין....אני על זה. 

6. וזה ברור אבל זה מתעצם: שקר- בא לך לאכול ולבשל כל הזמן. אני על זה לגמרי. חייבת לחזור לרוץ...

זהו בנתיים. המשך מובטח.