נמשים סגולים

גררתי את השרפרף הירוק לעבר המראה 

נעמדתי עליו בזהירות רבה. עצמתי חזק את עיניי.

ליבי פעם בחוזקה נרגש לקראת השינוי המיוחל.

סוף לנמשים. סוף לכתמים החומים המנקדים את פניי.

פעימות ליבי הרעידו את השרפרף, כמעט ומעדתי לאחור.

ואז, הרמתי בזהירות את פניי

לא הייתי מסוגלת להוציא הגה מפי.

פניי עקצצו וכאבו. הייתי כולי רטובה.

הבטתי לעבר המראה וקפאתי.

מן המראה הציצה בי ילדה עם פרצוף סגול, צורב ו...מאוד מנומש!
מה קרה לנמשים שלי???!!!!

בילדותי המאוחרת, בערך בסביבות גיל אחת עשרה או שתיים עשרה, 

התחלתי להבחין בנמשים הפזורים ומנקדים את פניי.  

ממש לא אהבתי אותם!

יום אחד ישבתי עם סבתא פרומה, אימו של אבי.

הייתי מאד קשורה אליה ואל סיפוריה התוססים, על תככי המשפחה, הילדות בפולין,

ההתנדבות בויצו ושלל הפעילויות שהיא ארגנה שם. נהגתי להתבונן בה שעות ארוכות מכינה עבודות יד צבעוניות.
סבתא פרומה שלי היתה אישה כל כך יפה וגם קצת מנומשת. תמיד מאופרת עם אודם אדום עז 

ושערה השחור מתוח בחומרה לאחור.

באותו מפגש משפחתי לחשתי לה סוד: "סבתא, אני ממש, אבל ממש

שונאת את הנמשים שלי! הם כמו ליכלוכים על הפנים. נקודות מיותרות! לא רוצה אותם יותר".

הסתכלתי עליה ממתינה לתגובה סבתאית טיפוסית ואולי לתרופת סבתא אמיתית.

לסבתא פרומה שלי היו תמיד שלל רעיונות, פתרונות ומרקחות שונות, כמו:

כישופים  -  להסיר עין הרע,

קליפות תפוחי אדמה  - להוריד חום,

טופי -  לעת צרה או למרר את אימי ואת רופאי השיניים ושאר קסמים והפתעות...

סבתא התבוננה בפניי המנומשים ארוכות, נאנחה קלות ואמרה בקולה הרך

עם המבטא הפולני המתנגן שלה: "רויתלה, יש לי פתרון".

היא השתתקה ואני חיכיתי כמה דקות, שהרגישו כמו נצח, לפתרון הפלא של סבתא.

לפתע ניגשה סבתא לתיק שלה והוציאה שטר כסף מקומט, 
בדקה בעייניה שהוריי אינם בסביבה והושיטה לי את השטר בזהירות. 
עוד לא הבנתי, אך לקחתי בשמחה. ואז גררה אותי סבתא לחדרי לשיחה בארבע עיניים בה פרשה בפניי את ההוראות הבאות, לוחשת בקול חגיגי:

"מחר, מבלי שההורים ידעו, את הולכת לבית המרקחת וקונה קרם לבן בשם 'ניוואה'. קרם בקופסא כחולה עגולה ממתכת. הכסף שנתתי יספיק עבורו. את לוקחת יוד סגול, קערה וכפית ומערבבת את היוד עם הקרם". סבתא השתקקה לוודא שאני עוקבת אחר ההוראות המסובכות ושאני מבינה מה עליי לעשות. הנהנתי במרץ, מופתעת ונרגשת עכשיו עוד יותר מהמשימה החשאית שנחתה עלי באמצע יום שגרתי. 

אחר כך, חזרה שוב סבתא על ההוראות באיטיות והמשיכה בקשיחות לא אופיינית: "את לוקחת את הקרם הסגלגל ומורחת אותו על כל הפנים. זה יטשטש את הנמשים ואף יעלימם. אם תקפידי על כך הנמשים יעלמו לחלוטין, עלי זה עבד בצעירותי." סבתא הצביעה על פניה היפות, מתחה את עורה להוכיח את טענתה המדעית.

אין לי מושג מאין שאבה את הרעיון המטורף הזה. ללא ספק, ולכל הדעות, הוא היה מטורף וכנראה יצא לגמלאות מארון 'תרופות סבתא' ועכשיו, ממרחק הזמן, נראה יותר כמו פשע מחריד, איך לא זעקה בפשטות לעברי: "תאהבי את עצמך כמו שאת... "

אימצתי את הרעיון בו במקום, לכסנתי אל סבתא מבט רב חשיבות, נשבעתי לסודיות מבצעית ומייד התחלתי לתכנן מתי אלך לבית המרקחת. "מבצע סבתא" יצא לדרך, חשבתי לעצמי והתמלאתי שמחה ותקווה וסבתא בשלה, המשיכה בלהט לא אופייני: "את נשארת עם המשחה על הפנים מספר דקות ולאחר מכן שוטפת. תחזרי על הפעולה מספר פעמים".

הסתכלתי על סבתא באהבה והוקרה, חיבקתי אותה חזק חזק. שאבתי את ריחה המיוחד שכה אהבתי מעין שילוב של קרמים, ים, ואיפור- המרכיבים שיצרו את הריח המיוחד של סבתא פרומה, רייחה האהוב והמוכר. פניי נצבעו כרגיל באודם אדום בוהק, מצרור הנשיקות שהרעיפה עליי. הפעם, ניגבתי את האודם בזהירות רבה. סבתא שוב הזכירה לי שמדובר בסוד מבצעי ואיש 
מלבד שתינו, אסור שידע.

למחרת, חיכיתי בקוצר רוח שיסתיימו הלימודים, לא סיפרתי לאיש על תוכניותיי ורצתי מתנשפת לבית המרקחת השכונתי למבצע 'הסר את הנמשים' לרכוש את קרם הפלאים. יוד סגול היה בבית, זה היה יוד אימה מס' 2. 'היוד השורף, אבל פחות' מהיוד האדום שהיה שמור לפציעות 'קשות' ולווה בנשיפות פווו נמרצות של כל בני המשפחה בזמן מריחתו.

יוד, היה אצלי מאז ומעולם טראומת ילדות מס' 1. רצתי הביתה עם הקרם, הסתגרתי בחדרי עם השלל והמצרכים הנלווים ופעלתי בדיוק לפי ההוראות של סבתא פרומה. שלב אחרי שלב. פתחתי את הקרם בזהירות. שפכתי לקערה כמות לבנה, דביקה ומכובדת. פתחתי את בקבוק היוד הסגול זה ש'שורף פחות' ושפכתי את תכולתו פנימה. התמוגגתי איך הסגול צובע את הלבן וכל ערבוב מכסה עליו עוד יותר. כל ערבוב חדש הכניס אותי יותר לפנטזיית סינדרלה חלומית. עוד כמה שעות חיי ישתנו. פרצופי הולך לעבור מטמורפוזה אחת ולתמיד.

עוד ערבוב אחרון ודיי. זהו. הסגול שלט.

המתנתי עוד כמה דקות, מוקסמת מהעיסה הסגלגלה שיצרתי, ממשיכה עם חלום הנערה
נטולת הנמשים. כשהגיע הרגע, ניגשתי לדלת חדרי ונעלתי אותה היטב. פתחתי מוזיקה 
בעוצמה חזקה. למדתי בסרטים שבמבצע צריך לנהוג בחשאיות יסודית עד הסוף ואין כמו מוזיקת רקע לבניית הדרמה ההוליוודית שהייתי אני במרכזה עכשיו. עוד רגע והכל ישתנה, עוד רגע וכמו שסבתא פרומה הבטיחה, יהיו פניי לבנות וחלקות.

שולחן העבודה שלי התמלא לפתע נקודות סגולות שנמרחו לכל עבר וצבעו את כל הרהיטים סביב. לקחתי נשימה ארוכה והרמתי בזהירות את הקערה עם המשחה אשר רקחתי לבדי, גאה ביציר כפיי ונרגשת מהבאות.

ידיי רעדו קלות כאשר עמדתי מול המראה, קרבתי את הכפית אל פרצופי המנומש והתחלתי למרוח גוש קרם סגול. תנועות סיבוביות ומדוייקות, במהרה היו פניי מכוסות סגול- סגול. כפות ידיי נצבעו גם הן וחשתי כמו ציירת בתחילת דרכה.

עצרתי. הבטתי במראה וראיתי גוש סגלגל מחוייך ומרוצה. ממתין לשינוי המיוחל. היה זה עידן טרום הסלפי ולכן לא נותר מרגע מתוק זה דבר פרט לזכרון הילדה הנרגשת שניבטה אלי מהראי.

ישבתי בשקט. חלפו דקות ארוכות. הרגשתי את פניי בוערות ודמיינתי איך הנמשים מתרסקים להם אחד אחרי השני, איך רומס היוד באכזריות נמש אחר נמש. רומס ומעלים. בכל זאת הוא 'שורף אבל פחות'.

נדמה לי כי ספרתי שניות, מדמיינת את הפנים החלקות שעוד רגע אפגוש, לאחר כשעה מתוחה ומלאת ציפייה נגשתי לחדר האמבטיה לשטוף את הסגול ואת הנמשים. המים זרמו ואני שטפתי ביסודיות את פניי. המים זורמים ואני שוטפת ושוטפת, מקרצפת, ושוב שוטפת ושוב מקרצפת. הפנים כאבו. הידיים צרבו. הצבע הסגול לא הרפה. נותר עיקש כמו מעניש את כפות ידיי ודרכן אותי ואת חלומי להשתנות. חזרתי שוב על הפעולה נרגשת לקראת הבאות. סינדרלה הסגולה רוקמת חלומות.

ואז, הרמתי בזהירות את פניי לעבר המראה. לא הייתי מסוגלת לדבר. בקושי הצלחתי לנשום.

פניי עקצצו. הייתי כולי רטובה וקצת פחות מחוייכת. הבטתי שוב לעבר המראה וקפאתי.

אוי לי ואבוי לפנים.

מן המראה הציצה בי ילדה עם פרצוף סגול, צורב ו...מאוד  מנומש!  
מה קרה לנמשים שלי???!!!! 

הנמשים הקטנים והשובבים שלי הפכו בין לילה כתמים סגולים ענקיים, בולטים יותר מתמיד. לא ידעתי את נפשי. מה אעשה עם נמשים סגולים? איזה תירוץ אתן להוריי?

הסוד של סבתא פרומה האהובה יתגלה לעולם ואין לתאר מה תהיינה ההשלכות.

יצאתי מחדר האמבטיה וצעדתי נמרצות לחדרי, מבוהלת יותר מתמיד. היו אלו ימים של תרופות סבתא ללא בקרה ולייקים של חברים. וכשחכמת ההמונים לא היתה בנמצא, הייתה חכמת סבתות. נכנסתי למיטה והתכסתי עד מעל לראשי המאוכזב. "אני עייפה, לא רעבה, אין לי שיעורים, לא מרגישה טוב, ואל תפריעו לי לישון" צעקתי לאימי. רק שאיש לא יכנס עכשיו ויראה אותי ככה. אמא שלי, למזלי הגדול, היתה עסוקה בדברים אחרים ולא חשדה בדבר.

למחרת התעוררתי בבוקר עם הנמשים הסגולים. רצתי לאמבטיה והפעם הקרצוף החזק הפך את עורי לסגלגל- אדמדם, אבל עם שיפור משמעותי תודה ל'אל הנמשים'.

התחלתי לראות בחזרה את צבעם הבהיר והחום מציץ אלי מהמראה. ובפעם הראשונה בחיי – אהבתי אותם! הם חזרו אלי והם היו מי שהייתי אני!

כל נמש שהתגלה מחדש, הרחיב את ליבי והסדיר את נשימתי.

מעולם לא סיפרתי לסבתא פרומה שלי על מה שקרה וגם לא התלוננתי יותר על הנמשים החומים שלי. סבתא מעולם לא שאלה, ומאותו הבוקר החלטתי לאמץ את הנמשים באהבה ולא להפטר מהם באכזריות,

שלא יצבעו בצבעים אחרים.

אם נמשים, אז כמו הנמשים שלי.

ולפעמים, כשאני מביטה בחטף במראה, אני רואה את הנמשים שהורישה לי סבתא פרומה ומחייכת לעצמי

ואליה.

יום ההולדת הכי עצוב בעולם.

6.6.2015 אוֹרִי ז"ל יום הולדת 11. 

אני אוהבת ימי הולדת. סוג של התמכרות. יש לנו טקס יומהולדת בבית לילדים.
הם כבר מכירים, מחכים, וכל שנה כולנו מתרגשים מחדש. אוהבת את התכנונים לפני, ההכנות, קניית המתנות, הכנת העוגה, לילה לפני לקשט את הבית, לנפח בלונים וכל פעם לשלב הפתעה אחרת. 

יש לנו עוד טקס יומהולדת מאד פרטי ומצומצם ובשנתיים האחרונות הילדים משתתפים ולוקחים בו חלק. יומהולדת של אוֹרִי שלנו. 6.6.2004
יום ההולדת הכי עצוב בעולם. שקט. דומם. אין רעש של צהלות שמחה ושאגות ילדים. אין התרגשות גדולה של ילד שהיה צריך להיות היום בן 11.
אלוהים... בן 11.
יום הולדת עם כאב ודמעות. סרט קורע לב שאנחנו תמיד צופים ביום הולדת ובאזכרה. סרט המפרק אותי לחתיכות קטנטנות. כל כך קטנטנות שחלקן אני אפילו לא מסוגלת לאסוף. אני זקוקה לזה. צופה בזה רק פעמיים בשנה. לא מסוגלת לצפות בסרט מעבר לזה. 

אורי מסיבת יום הולדת שנתיים בגן 

דברים שלא ידעתי על אמסטרדם. לקרוא ולשמור

אני גרה באמסטרדם כבר חצי שנה ובהחלט משוטטת ומכתתת רגליים ברחבי העיר ומסביבה, אבל רק עכשיו שהילדים בחופש ומיצינו את האטרקציות המוכרות גיליתי כמה העיר מהממת ומציעה שפע של אטרקציות חוץ ממה שכולם מכירים.
אז החלטתי להשקיע ולהכין לכם רשימה לטיול הבא:
1. אם נוסעים בקיץ לאמסטרדם - יש כמה חופי ים מהממים. אחד מהם נמצא בעיר ונקרא:
blijburg חוף מקסים עם מי נהר מתוקים. חול. בתי קפה ומוזיקת האוס. בקיצור שווה ביקור למי שמתגעגע לים.
עוד חוף מהמם בהארלם: zandvoort. גם העיר שווה ביקור וגם החוף מקסים כאן זה חוף הים הצפוני אז המים קרירים...
2. פארק אמסטל- פארק מהמם וקסום המציע שפע אטקרציות לילדים: פינת חי ענקית, מיני גולף, פארק משחקים ומתקנים, רכבת הנוסעת בכל הפארק, אגם ועוד... שווה ביקור! בפארק אין כניסה לאופניים ורכבים.
3. זה אמנם תיירותי אבל פאן פאן לילדים- ׳ספינת הפנקייקים׳. מגיעים לתחנה מרכזית - לוקחים מעבורת חינם לצפון העיר (noord) המעבורת הכי שמאלית במזח, ומשם לוקחים את ספינת הפנקייקים. יש שייט לשעה או שעתיים וחצי. שעה נשמע לי מספיק להורים ולזאטוטים. השייט כולל פנקייקים כמה שרוצים: מלוחים ומתוקים ובבטן הספינה יש אמבטיית כדורים ענקית שהילדים משחקים. לאחר שהשייט מסתיים כל האזור בכלל מרופד במסעדות/ בתי קפה מגניבים.
***ספינת הפנקייקים יש להזמין מראש בחודשי הקיץ.
4. הידעתם - על הגג של מוזיאון המדע ׳נמו׳ יש מלא בריכות מים קטנות ומאד כיף להיות שם עם הילדים
5. שמורת טבע מהממת צפונית לאמסטרדם:
Het twiske. יש שם הכל: מסלולי טיולים, אגמים, מתקני משחקים, טיול אופנים, לשכור סירות... בקיצור תורו וגלו (-;
6. ארמון המלוכה: חלפתי על פני הארמון עשרות פעמים ומעולם לא חשבתי לבקר בו, ואז באיזה ביקור ב׳דאם סקוור׳ ניתאי ביקש לבקר בארמון. קראתי קצת ויאללה הלכנו לסיור. יש להם פעילות לילדים במהלך הסיור. הארמון לא גדול מדיי וזאת בהחלט אופציה חביבה במידה ומחפשים מה לעשות. לא מאסט כמובן.
7. שווקים: השוק ביורדן בשבת.
8. שוק הפשפשים באמסטרדם: בשביל ילדיי זאת תמיד חוויה מרתקת והשוק מציע מכל וכל
9. מוזיאון הספנות: מוזיאון מושקע עם תצוגה אינטראקטיבית ייחודית. קצת היסטוריה. קצת ספינות. קצת לימוד. קצת פיראטים. אהבתי.

וכרגיל אסיים עם קצת תמונות. תהנו.

להמלצות נוספות תכנסו לדף

 'ההמלצות הכי שוות למבקר באמסטרדם'  

וויקאנד בעיר הגדולה.

חזרנו לאמסטרדם. רצתי ורצתי עד ששוב התחיל שלג והכל נצבע לבן. כמה אני חושבת על שמש. היא רק מציצה ואני מאושרת. הרגעים הקטנים שמשמחים אותנו. מתחיל להטריד אותי עניין האוכל והמחשבה הבלתי פוסקת עליו. זה בטוח הקור, אבל דיי לחפש אשמים. זה מטריד את מוחי. 

סופ"ש היה ממש כיף. הוזמנו למסיבת יומהולדת והיה ממש נחמד. שוב תמהיל של ישראלים מעניין - שעטנז: יזמים, די.ג'י, בנקאית וזוג שעבר כי סתם רצה לחיות באמסטרדם, רוסיה, ערבייה ואנחנו. 
היה טעים ומשובח: חומוס. קוסקוס עם בשר...סלט ערבי קצוץ. בורקסים 'הום מייד'. שוב הטעמים של הארץ שתמיד משמחים אותי מחדש. בארץ זה כל כך מובן מאליו ופה זה מצטייר כחוויה קולינרית שאני אפילו טורחת לכתוב עליה. חוצמזה, שוב הילדים שמעו עברית. הרבה עברית וכבר היו מחוייכים. קצת פעילות. קצת שירים. מה עוד צריך לבקש. 

בערב הצטרפתי למסיבת יומהולדת באיזה בר יין נחמד, ואז חנכתי את העיר. אני נוסעת לי לכיוון הסנטר ומאות אנשים הולכים בעיר. המקומות גדושים. מלא תיירים. מקומיים. שפות מכל העולם. וואוווו. בהחלט נוסעת לי מחוייכת. איזה אנרגיות של עיר. אלכוהול וגראס באוויר. אחרי הבר החלטנו ללכת למועדון 'שוגר-פקטורי' שנפתח רק ב 12 בלילה. מושלם. כמה זמן לא הלכתי למועדון ועוד בשעה כזאת ועוד מחוייכת. נכנסים למועדון.מוזיקה מטריפה. אנשים שמחים. מה עוד צריך? 
אני מציצה בשעון כמעט 3??? ואני כמובן רעבה. חזרתי עשר שנים אחורה. הולכים לאכול. מנשנשת לי בלי חשבון פיצה ויאללה באמת צריך ללכת לישון. הילדים עוד מעט קמים. השלג יורד ואני מרגישה שח נ כ ת י רשמית את העיר: "הלו אמסטרדם"-  הגעתי. אני כבר מתאמת עם טלי המהמממת שפעם בשבוע אנחנו יוצאות לתור את העיר. 'איטס אה דיל'. 

הוויקאנד בחו"ל הוא א ר ו ך. סופש מלא. אמיתי. אין משפחה ומלא חברים בנתיים שסוגרים אותו. מצד אחד, זה בהחלט חסר לנו, בעיקר בארוחת שישי בקידוש, אבל יש משהו נחמד שאתה אדון לעצמך ללא מחוייבות בסופ"ש. יש לך מלא זמן לתכנן מלא דברים.

יום ראשון - הפורימון הגדול בבית ספר היהודי ב'ראש פינה' שבית חב"ד מארגן. לקחתי את הילדים. היה ממש נחמד. עמוס ושוב דוכני המזון שוקקים והישראלים אוכלים כאילו אין מחר. כאילו אנחנו אחרי צום. דוכן פלאפל. שווארמה. בורגול. אין מה לעשות אצל ישראלים האוכל תמיד מככב. במרכז. האוכל הוא המלך. הילדים נהנים. שומעים עברית מכל עבר וזה מספיק עבורם. ניתוש עולה לבמה ומשתתף במשימות. מאושר.
אני מקשקשת עם כל מיני. מתחילה להכיר עוד ועוד אנשים. שוב מדהים אותי שיש כאן ישראלים מכל הגוונים. הכל. 

מחר חוזרים ללימודים אחרי שבוע חופש א ר ו ך. אני יודעת שלא יהיה קל ואני מקווה שהם יעברו את זה כמה שיותר בקלות. שיהיה שבוע נפלא וחג שמח. 

אי אפשר לסיים בלי כמה תמונות. 

חוזרים הביתה?!

גרמניה. החברה הראשונה שהכרתי שעברנו לגור בסן פרנסיסקו לפני כ 13 שנה, הייתה גרמנייה. הכרנו בקורס אנגלית עסקית והתחלנו להסתובב יחד בעיר. החברות התהדקה גם בין בני הזוג ואף התרחבה שהגיעו הילדים.
היא לימדה אותי באדיקות על ׳חשיבות הזמן׳ והדיוק. אצל הגרמנים, זמן זה כבוד. אם אתה מאחר, אתה לא מכבד את הזמן של האחר. זה נחשב לזלזול. אצל הישראלים, זמן זה מרחב, טווח, זרימה וחופש. אני מניחה שרגליי לא היו דורכות בגרמניה מתוך בחירה, אלמלא החברות איתם. תמיד שאנחנו מגיעים לגרמניה, כל סיפורי השואה המשפחתיים מתחדדים ומקבלים משמעות חדשה. כואבת. אמיתית. אני מוצאת את עצמי בוהה באנשים הזקנים ומחברת להם סיפורי זוועות . אנחנו נמצאים בפארק מקסים, ואני מדמיינת יהודים מתחבאים בשיחים ומחפשים מסתור. קשה לי להשתחרר מזה. מודה. אפילו השקיעות כואבות לי בגרמניה.
שורה תחתונה, היינו שוב בדיסלדורף היה זמן איכות משובח עם החברים ולילדים היה כיף להיות עם ילדים נוספים ועכשיו חוזרים לאמסטרדם.

יש כמה פורימונים בעיר, ונלך בראשון יחד עם הילדים. ניתוש בחר תחפושת של אביר ויובלי אולי אולי יסכים להיות פיראט. אני חייבת לרוץ כל יום וקצת להגביר מהירות אחרי טיול השחיתות המשובחחח שעשינו.
מפלס הסוכר בגופי בטוח עלה (כן. יש גיל שחושבים על זה ועל עוד כמה תופעות בריאות הקשורות לגיל).

באלי כבר לחזור לאמסטרדם. להכין ארוחת שבת ואפילו לרכב על האופניים קצת. התרגלתי? לא ממש. אני בגעגועים עזים לארץ. לשמש הנצחית ולים הכחול כחול שלנו ולחוף ארטיק. יקח זמן. אין לחץ. שבת שלום וחג שמח. 

We are rolling.

הימים חולפים. מתרגלים לעיר. להולנד.
בעקבות התאונה הייתי שרויה ב'חרדת אופניים'.
לא פשוט לחזור לפדל עם אצבע שבורה ושלג. מנגד, פשוט אי אפשר לחיות כאן ללא אופניים. שאול האיץ בי (קלות) לעלות שוב על האופניים ואפילו הרכבתי את הילדים מאחור. אני מפדלת בזהירות רבה, מודעת לכל צלצולי הפעמונים מכל עבר והרוכבים שעוקפים אותי. ׳איי דונט קר׳. רוכבת לאט. שיקפצו. נראה אותם מתרסקים לקיר בטון. רוכבת לאיטי כמו זקנה על אופניים.

הגענו לגן החיות ׳ארטיס׳. גן חיות במרכז העיר. מקסים. הילדים בהתלהבות. מרחב. חיות. מה עוד צריך. בגן חיות, הם שומעים בחורה מדברת עברית. ניתאי ישר ניגש אליי ומציע שהיא תהיה הביביסיטר שלהם. כמה נעים לו לשמוע את השפה שלו. מעבירים סופש רגוע. מתחילים קצת להכיר אנשים. נייס.

הילדים יצאו לשבוע חופש מבית הספר והחלטנו לנסוע לטייל בבלגיה: ברוז׳ וגנט, ולבקר חברים טובים בגרמניה.
יום ראשון הגענו לקינדרדייק: עיירה בדרום הולנד עם עשרות תחנות רוח. מקסים וציורי ( מילה שבהחלט תחזור בעוד פוסטים). המשכנו לברוז׳ בבלגיה: עיר יפיפיה מימי הביניים עם רחובות מתפתלים סביב תעלות צרות. לקחנו מלון קטן ליד אחת התעלות ויאללה: אוכל. בלגיה, למי שלא יודע, הינה יעד קולינרי משובח ביותר. התענגנו על מולים. הויסטרים ולובסטר. קינחנו בשוקולד והתגלגלנו למלון שבעים ומחוייכים.

קצת תמונות ועידכונים בהמשך. מבטיחה.

Do you want to play with me ???

אז מה עברנו...שלג שלג ושלג. 

למדתי לרוץ ברוח, בגשם ובשלג- אפשרי. בדוק. חוזרים מריצה בלי טיפת זיעה. איזה כיף. למדדתי שעכברים זה דבר שגרתי והם למעשה ה'ג'וקים' המקומיים. דבר אחרון, אין מה לעשות ולנטיין דיי- נראה הרבה יותר סקסי בגולה. ועכשיו נעבור לחלק הכי חשוב: הילדים. 

לילדים לא קל ב כ ל ל, מאד מאד מתגעגעים לשגרה שלהם, לישראל, למשפחה, לחברים תחושת הזרות מכה בהם וגם בי וזה בהחלט משפיע.  

"אמא, לא רוצים לשחק איתי"

"אמא, רציתי לשחק איתם, אבל הם לא הבינו אותי" 

"אמא,  שיחקתי לבד..." 

"אמא, אני שותק כל היום..."  

הלב נשבר. נקרע. מתפוצץ. התפרצות של בכי - "למה עברנו בכלל? אני רוצה לישראל, רוצה לבית ספר, לגן שלי". שיעור ענק. עבורי. עבורנו. 

התמודדות יומיומית של שכנועים והסברים למה זה טוב, מהללת את השפה האנגלית כמה זה יעזור להם בעתיד, איזו מתנה נפלאה הם קיבלו.  

הילדים רק רוצים חברים. זה הכל. 'עזבי אותי מהאנגלית'. 

לימדנו אותם להגיד לחברים: 

"?do you want to play" 

אני שומעת אותם מתאמנים על המשפט. שוב ושוב. זה בהחלט עזר - יובל בישר לי היום בשמחה - שהוא שאל ושיתפו אותו במשחק 'תוספת'. כמה אושר להיות שייך להיות חלק מ...כמה זה חסר לו. תחושת הזרות משתלטת עלי. קיים בכולנו רצון עז להיות חלק, להרגיש שייכות. צורך בסיסי. 

אני יודעת שזה יקח זמן. הסתגלות. למידה. סבלנות והרבה עזרה. הם יהיו בסדר. אני יודעת. 

בנתיים מעבירים זמן איכות משפחתי. אני נמצאת הרבה עם הילדים. פעילות ביתית אחה"צ. הם הרבה אחד עם השני. לא פשוט. שבוע הבא חופש של שבוע מבית הספר. ניסע לטייל. 

אהובים שלי יום אהבה שמח. אוהבת אתכם הכי בעולם. 

צעדים ראשונים בעיר הגדולה.

ני חייבת לפרוק. פשוט 

אני חייבת לפרוק. פשוט לפרוק. זה מפרק, מאזן והכי חשוב מנקה- אז תדמיינו שאני על כביש מהיר והנה אני מתחילה: 

עברנו לפני שלושה ימים לאמסטרדם והנה מה שחווינו בימים הראשונים: 

עלינו לטיסה שלקטן שלי יש חום גבוה ושניהם בוכים שהם כבר מתגעגעים...פתאום הם קלטו. לא קל. נחתנו באמסטרדם והגענו לדירה מהממת ומסודרת מה שמאד הקל על כולנו וגם על הילדים שיש להם חדר מסודר...מגניב...ביתי. (למה עשיתי בכלל שילוח?!!! יש לי הכל כאן וכמה מעט צריך...מאוחר מדיי). 

למחרת אני חליתי...וכל הבית התנדנד בין אקמול לנורופן לתה...אבל זה מאחורינו. האזור מגניב, הכל זמין וזה ממש נוח. היום היה יום ראשון של בית הספר: קמים- חושך. אוכלים ארוחת בוקר- חושך. יוצאים לבית הספר השעה 7:30- - חושך!!! ניתאי מוודא: "אמא, בית הספר בכלל פתוח?!"...מגיעים לבית הספר: חושך...קבלת פנים חמימה. יובלי לאחר חצי שעה מתחיל לבכות ורוצה לחזור לישראל, לבית הספר, לחברים...ניתאי בהלם אבל לא מתלונן. ילדים בשפות שונות מקיפים אותנו בשאלות. הילדים מתכווצים. בהלם. 

לאחר שעה קלה יובלי מתחיל להפשיר ואפילו שר שיר בעברית `אני רץ` של דודו טסה....אלוףףףף. אח"כ שוב מחפש אותי ומבקש לסיים את היום מוקדם יותר....ברור. לא פשוט- הכל חדש, לא מובן, ילדים רוצים לשחק אית בחצר והוא כמו פינגווין נוקש שיניים ורוצה להכנס פנימה...לא יכול לזוז בגלל הקור. זהו. סיימנו את היום הראשון....לא פשוט אבל עבר בשלום. בדרך הביתה מחפשים לקנות אופניים לילדים...כי הכי קל כך להגיע לבית ספר. 

6 דברים שלמדתי על הולנד- בשלושה ימים: 

1. יש שמש בהולנד...גם בחורף 

2. משרדי העירייה וכל משרד כולל חברת הובלות נראה כמו מוזיאון לאומנות מודרנית. אהבתי- זה הופך את הביוקרטיה להרבה יותר מעוצבת 

3. ההולנדים לא מבשלים. המטבח לא מחובר לפינת האוכל...ואן מצב להכניס סיר למקרר...

4. ההולנדים מאד אדיבים ...מאד. 

5. אני חייבת ללמוד הולנדית...כן, כן...כולם מדברים אנגלית אבל עדיין....אני על זה. 

6. וזה ברור אבל זה מתעצם: שקר- בא לך לאכול ולבשל כל הזמן. אני על זה לגמרי. חייבת לחזור לרוץ...

זהו בנתיים. המשך מובטח. 

 לפרוק. זה מפרק, מאזן והכי חשוב מנקה- אז תדמיינו שאני על כביש מהיר והנה אני מתחילה: 

עברנו לפני שלושה ימים לאמסטרדם והנה מה שחווינו בימים הראשונים: 

עלינו לטיסה שלקטן שלי יש חום גבוה ושניהם בוכים שהם כבר מתגעגעים...פתאום הם קלטו. לא קל. נחתנו באמסטרדם והגענו לדירה מהממת ומסודרת מה שמאד הקל על כולנו וגם על הילדים שיש להם חדר מסודר...מגניב...ביתי. (למה עשיתי בכלל שילוח?!!! יש לי הכל כאן וכמה מעט צריך...מאוחר מדיי). 

למחרת אני חליתי...וכל הבית התנדנד בין אקמול לנורופן לתה...אבל זה מאחורינו. האזור מגניב, הכל זמין וזה ממש נוח. היום היה יום ראשון של בית הספר: קמים- חושך. אוכלים ארוחת בוקר- חושך. יוצאים לבית הסםר השעה 7:30- - חושך!!! ניתאי מוודא: "אמא, בית הספר בכלל פתוח?!"...מגיעים לבית הספר: חושך...קבלת פנים חמימה. יובלי לאחר חצי שעה מתחיל לבכות ורוצה לחזור לישראל, לבית הספר, לחברים...ניתאי בהלם אבל לא מתלונן. ילדים בשפות שונות מקיפים אותנו בשאלות. הילדים מתכווצים. בהלם. 

לאחר שעה קלה יובלי מתחיל להפשיר ואפילו שר שיר בעברית `אני רץ` של דודו טסה....אלוףףףף. אח"כ שוב מחפש אותי ומבקש לסיים את היום מוקדם יותר....ברור. לא פשוט- הכל חדש, לא מובן, ילדים רוצים לשחק אית בחצר והוא כמו פינגווין נוקש שיניים ורוצה להכנס פנימה...לא יכול לזוז בגלל הקור. זהו. סיימנו את היום הראשון....לא פשוט אבל עבר בשלום. בדרך הביתה מחפשים לקנות אופניים לילדים...כי הכי קל כך להגיע לבית ספר. 

6 דברים שלמדתי על הולנד- בשלושה ימים: 

1. יש שמש בהולנד...גם בחורף 

2. משרדי העירייה וכל משרד כולל חברת הובלות נראה כמו מוזיאון לאומנות מודרנית. אהבתי- זה הופך את הביוקרטיה להרבה יותר מעוצבת 

3. ההולנדים לא מבשלים. המטבח לא מחובר לפינת האוכל...ואן מצב להכניס סיר למקרר...

4. ההולנדים מאד אדיבים ...מאד. 

5. אני חייבת ללמוד הולנדית...כן, כן...כולם מדברים אנגלית אבל עדיין....אני על זה. 

6. וזה ברור אבל זה מתעצם: שקר- בא לך לאכול ולבשל כל הזמן. אני על זה לגמרי. חייבת לחזור לרוץ...

זהו בנתיים. המשך מובטח.