6.6.2017 אורי שלי אמור היה לחגוג בר מצווה מחר. בר מצווה. לא נתפס.
פשוט לא.
הייתי אמורה להיות על גג העולם, נרגשת, מארגנת, מחוייכת, סידורים אחרונים, מקרקרת סביבו,
מפיקה לו מסיבה מושלמת...סרטון מלא מלא בזכרונות. מתכננת טיול בר מצווה. נרגשת. שמחה. גאה. מודה. מוצפת באור.
במקום זה, עוד פוסט. מכתב שלעולם לא יגיע ליעדו.
הזכרונות שלי מסתיימים בגיל שנתיים וקצת. התמונות לא מתעדכנות. לא מתחדשות. לא מתחלפות.
אין שום דבר אחרי גיל שנתיים. הכל סופי. רק נותרו זכרונות מטושטשים ושק געגועים.
יושבת וחושבת מה אני רוצה לכתוב לו? אני לא רוצה שוב להגיד כמה זה נורא ועצוב וכמה הוא חסר.
הוא יחסר לנו לעד וזה רק הולך ומתעצם עם השנים.
ילד מתוק שלנו, אנחנו בסדר כאן למטה. 'חיים את החיים' וכן לא מעט פעמים חושבים מה היה 'אילו אם'...ואיך היית נראה ומתפתח 'אילו אם'...ואיך זה להיות עם שלושה בנים 'אילו אם'...אבל בשאר הימים אנחנו בסדר. אפילו בסדר גמור. חיים, מטיילים מלא במקומות קסומים, גרים באמסטרדם, עובדים. יובלי כבר חצי טיינאייג'ר. ילד רציני, אחראי, לקח את תפקיד הבכור 'ביג טיים'. איך הוא היה מתעצב 'אילו אם'...מחשבה מתגנבת למוחי.
ניתאי מאד דומה לך בצבעים, רגיש מאד. מדבר הרבה עלייך. בוכה. לא פעם שואל כמוני אבל למה ולמה. חוץ מלחבק אותו ולדמוע יחד אין לי תשובות. פשוט אין לי. איך מסבירים לו שגם אמא לא יודעת?!
ואני? אני בסדר. עצובה מאד. אבל בכללי אני בסדר. מתקלפת יותר לאחרונה. מנסה להיות אמא יותר טובה, יותר סבלנית, יותר מכילה. ממשיכה לחלום ומבטיחה שבסוף אוציא את ספר הילדים לזכרך! זה עוד יקרה. אולי בשנה הבאה?
אבא גם בסדר. הוא לא יהיה אתנו מחר. פעם ראשונה. הוא בסין. לא יודעת אם יהיה לי אומץ לראות את הסרט בלעדיו. להתפרק ככה עם הילדים. אולי אראה לבד...
אורי אנחנו באמת בסדר. משתדלים. שמחים בכללי ושוקעים לפעמים בשגרה, באובדן ב'אילו אם'...
לא קל לי ללכת לחגיגות בר מצווה או בת מצווה ואפילו ימי הולדת לא פשוטים עבורי.
הבטן מתכווצת והגוש בגרון גדל וגדל. אני שמחה בשביל החוגגים, אך במקביל זאת תזכורת קשה ומכאיבה לאובדן שלך. מנסה להמנע. סליחה חברים ומשפחה.
אני לפעמים מדמיינת מה היינו עושים לקראת הבר מצווה שלך, אבל זה קשה לי. החלום ושברו.
סומכת עלייך שאתה והחבר'ה כבר מארגנים עוד מסיבת יומהולדת. מתוקי זה לא פייר זה באמת לא פייר. הכעס וההחמצה שוב עוטפים אותי. הודפת אותם, אך קשה לרגשות אחרים להכנס בשלב זה.
מחר נעשה את טקס היומהולדת המשפחתי שלנו. הילדים רצו מסיבה גדולה וזה לא אפשרי כמובן.
זה יהיה עצוב מתמיד. נראה את הסרט שלך וכן ניתן לכאב מקום כי אם לא אני נחנקת.
רציתי לספר לך שאתה נוגע בכל כך הרבה אנשים. המבט שלך חודר ללב, העיניים החכמות בצבע ים. האור שלך מופץ ומפיץ ופשוט ממגנט. אז מתנת היומהולדת שלך היא שהאור תמיד יופץ וישמור עלינו. יגע בעוד אנשים ויתן להם את האפשרות לעצור. להודות. להכיל. להעריך את מה שיש להם כי זה כל כך הרבה. יתן להם אפשרות לתת ולגעת באחרים. לאהוב את עצמם ואחרים. לא לשפוט את עצמם ואחרים והכי חשוב לחיות...כאילו אין מחר - כי אין לדעת. זה לא מסר חדש, אך צריכים להזכיר לעצמנו שוב ושוב. פרויקט הסביבונים הפיץ כל כך הרבה אור וזה לא מובן מאליו. זה בזכותך! אני מבטיחה לך שזה יהפוך מסורת. כל שנה האור שלך יופץ ברחבי הארץ.
רוית היקרה שלי שלא תדעי עוד צער כזה לעולם. חיבוקים, נשיקות ותנחומים בלי סוף... המשיכו בדרככם החיובית יש לך משפחה מדהימה ❤️
השבמחקנחשפתי עכשיו לראשונה לבלוג שלך.
השבמחקמעניין ומרגש לקרוא.
חיבוק חזק למרות שאין ולא תהיה נחמה על מות ילד.