מוקדש לשרונה

קשה לי לכתוב על אובדן. זה הופך לי את הבטן 
אך לך קשה עכשיו יותר. זה קושי שאין לו 'הגדרה מילונית' 
לא מתוחם והוא לא חולף עם הזמן. הוא הופך לחלק מאיתנו. 

זוכרת את עצמי מתרסקת ונאספת ושוב מתרסקת 
שואלת מלא שאלות, כועסת, עצובה ובעיקר משתבללת 

אנשים לא יודעים מה להגיד 
אומרים ומצטערים. חלקם מתרחקים וחלקם מתייצבים 
מלאכים מלאכים. כמה נשמות נדירות עטפו אותי. עוטפות אותך. 

אהובה. הייתי רוצה להמתיק את העצב, אך איני מצליחה. 
וכן אנשים ממשיכים לחיות אחרי אובדן, אפילו בצורה עוצמתית יותר 
למה? איך? כי ההכרה כמה החיים שבריריים ונזילים כל כך מתחדדת 
כל כך משתלטת שאת רוצה לחיות. את רוצה להרגיש. הכאב מקבל גוונים חדשים שלא הכרנו לפני  

צריך ללמוד איך חיים ללא איבר חיוני בגוף. ללא חלק מנשמתנו 
איך לחיות עם געגועים עזים, עם בכי שהוא 'בכי אובדן' - אשר קורע אותך מבפנים 
אי אפשר להסביר. זה בכי געגוע חזק ומבעבע שמתפרץ החוצה...חסר שליטה 

אין לי מילים חכמות או מנחמות להגיד, כי גם אחרי עשר שנים וקצת, קשה לי אפילו יותר 
מתגעגעת יותר. הוא חסר לי. 
הדבר הטוב שאני יכולה לבשר: שאני חיה בעוצמות מטורפות, הוא מלווה אותי 
הוא מרים אותי שאני ממש למטה ומזכיר לי שהחיים כל כך קצרים ואין לדעת. 
האובדן גורם לי לפעמים לעצור את המירוץ של החיים ולהתבונן. לנשום. 'להתאזן' כמה שזה נשמע הזוי. 
להגשים את החלומות שלי ולרקום חדשים. 

לאורי יש חבר חדש, יפה כמוהו (כמה הם דומים, אמאלה!), רגיש כמוהו 
ומיוחד. הם שומרים עלינו אהובה, במימד אחר, במקום אחר, אבל מחוברים אלינו 
לעד. יום אחד נפגוש אותם. נתאחד. נחבק חזק ולא נעזוב. 

אני לא אוהבת לכתוב על אובדן, אבל אוהבת לכתוב על המלאך שלי. 
אהובה, שולחת לך כוח, אמונה, חיות ואהבה. את מוקפת בכל כך הרבה אהבה 
השיתוף שלך מעורר השראה ולא מובן מאליו. הוא כל כך אמיתי ונוגע ומזכיר לכולנו 
כמה החיים קצרים, אין ודאות. אנו ממשיכות. הם איתנו ואנחנו ממשיכות... 

אני כאן אתך בתהליך הבלתי נתפס הזה. 

אוהבת אותך.