מוקדש לשרונה

קשה לי לכתוב על אובדן. זה הופך לי את הבטן 
אך לך קשה עכשיו יותר. זה קושי שאין לו 'הגדרה מילונית' 
לא מתוחם והוא לא חולף עם הזמן. הוא הופך לחלק מאיתנו. 

זוכרת את עצמי מתרסקת ונאספת ושוב מתרסקת 
שואלת מלא שאלות, כועסת, עצובה ובעיקר משתבללת 

אנשים לא יודעים מה להגיד 
אומרים ומצטערים. חלקם מתרחקים וחלקם מתייצבים 
מלאכים מלאכים. כמה נשמות נדירות עטפו אותי. עוטפות אותך. 

אהובה. הייתי רוצה להמתיק את העצב, אך איני מצליחה. 
וכן אנשים ממשיכים לחיות אחרי אובדן, אפילו בצורה עוצמתית יותר 
למה? איך? כי ההכרה כמה החיים שבריריים ונזילים כל כך מתחדדת 
כל כך משתלטת שאת רוצה לחיות. את רוצה להרגיש. הכאב מקבל גוונים חדשים שלא הכרנו לפני  

צריך ללמוד איך חיים ללא איבר חיוני בגוף. ללא חלק מנשמתנו 
איך לחיות עם געגועים עזים, עם בכי שהוא 'בכי אובדן' - אשר קורע אותך מבפנים 
אי אפשר להסביר. זה בכי געגוע חזק ומבעבע שמתפרץ החוצה...חסר שליטה 

אין לי מילים חכמות או מנחמות להגיד, כי גם אחרי עשר שנים וקצת, קשה לי אפילו יותר 
מתגעגעת יותר. הוא חסר לי. 
הדבר הטוב שאני יכולה לבשר: שאני חיה בעוצמות מטורפות, הוא מלווה אותי 
הוא מרים אותי שאני ממש למטה ומזכיר לי שהחיים כל כך קצרים ואין לדעת. 
האובדן גורם לי לפעמים לעצור את המירוץ של החיים ולהתבונן. לנשום. 'להתאזן' כמה שזה נשמע הזוי. 
להגשים את החלומות שלי ולרקום חדשים. 

לאורי יש חבר חדש, יפה כמוהו (כמה הם דומים, אמאלה!), רגיש כמוהו 
ומיוחד. הם שומרים עלינו אהובה, במימד אחר, במקום אחר, אבל מחוברים אלינו 
לעד. יום אחד נפגוש אותם. נתאחד. נחבק חזק ולא נעזוב. 

אני לא אוהבת לכתוב על אובדן, אבל אוהבת לכתוב על המלאך שלי. 
אהובה, שולחת לך כוח, אמונה, חיות ואהבה. את מוקפת בכל כך הרבה אהבה 
השיתוף שלך מעורר השראה ולא מובן מאליו. הוא כל כך אמיתי ונוגע ומזכיר לכולנו 
כמה החיים קצרים, אין ודאות. אנו ממשיכות. הם איתנו ואנחנו ממשיכות... 

אני כאן אתך בתהליך הבלתי נתפס הזה. 

אוהבת אותך. 

יום ההולדת הכי עצוב בעולם.

6.6.2015 אוֹרִי ז"ל יום הולדת 11. 

אני אוהבת ימי הולדת. סוג של התמכרות. יש לנו טקס יומהולדת בבית לילדים.
הם כבר מכירים, מחכים, וכל שנה כולנו מתרגשים מחדש. אוהבת את התכנונים לפני, ההכנות, קניית המתנות, הכנת העוגה, לילה לפני לקשט את הבית, לנפח בלונים וכל פעם לשלב הפתעה אחרת. 

יש לנו עוד טקס יומהולדת מאד פרטי ומצומצם ובשנתיים האחרונות הילדים משתתפים ולוקחים בו חלק. יומהולדת של אוֹרִי שלנו. 6.6.2004
יום ההולדת הכי עצוב בעולם. שקט. דומם. אין רעש של צהלות שמחה ושאגות ילדים. אין התרגשות גדולה של ילד שהיה צריך להיות היום בן 11.
אלוהים... בן 11.
יום הולדת עם כאב ודמעות. סרט קורע לב שאנחנו תמיד צופים ביום הולדת ובאזכרה. סרט המפרק אותי לחתיכות קטנטנות. כל כך קטנטנות שחלקן אני אפילו לא מסוגלת לאסוף. אני זקוקה לזה. צופה בזה רק פעמיים בשנה. לא מסוגלת לצפות בסרט מעבר לזה. 

אורי מסיבת יום הולדת שנתיים בגן 

מעברים בחיים. אזכרה לאורי - 8 שנים למותו.

אני מסתכלת על השעון בימים האחרונים ונתקלת בצירופי מספרים 10.10 ו 11:11. שוב צירופי המספרים מדברים אלי. אומרים שרצף מספרים בשעון מסמל את המלאכים ואת ההשגחה העליונה – המלאך האישי, ישויות האור ששומרות עלינו והם מורידים לנו תדרים. אני מסתכלת ומחייכת זה בטח מסר ממך אורי. 

אורי שלי, היית צריך להיות השנה בן 10. עזבת אותנו בדיוק היום, לפני 8 שנים. הותרת אותנו המומים. כואבים. שבורים. מחפשים תשובות ולא מוצאים. כועסים. אבלים. מפורקים. לא יודעים איך להמשיך. 

8 שנים חלפו והזמן שוב בוגד בי. בוגד כי הבטיחו לי שהזמן מרפא. מאחה. 'עושה את שלו'. הבטיחו לי שעם הזמן יהיה 'יותר קל' והחיים ממשיכים. הזמן בוגדני ואכזר. מתעתע בי. מזכיר לי אותך כל הזמן. מזכיר לי שהיית צריך להיות היום בן 10. מזכיר לי שלא הספקת כלום. מזכיר לי שהחיים אכן ממשיכים, אך בלעדייך. מזכיר לי שהלכת בטרם עת ואתה רק בן שנתיים ושלושה חודשים. מזכיר לי שאיבדתי אותך. מזכיר לי שאחייך לא יכירו אותך. מזכיר לי כמה הגוף והנפש שבורים ולפעמים גם ריקים. מזכיר לי את הכאב הנצחי. הזמן מזכיר את כל זה, אך מטשטש זכרונות. מטשטש את הזכרונות והרגעים הקסומים שלי איתך. 

ילד אהוב שלי, אני שונאת להספיד אותך. קשה לי מאד להכיל ולקבל שזה הגורל שקיבלנו. לאבד את הבן הבכור המושלם שלנו. הבן הבכור האהוב שלנו. אני רחוקה מקברך היום, אבל סבא וסבתא יבואו לבקר.

אתה בכל מקרה לא שם. אתה איתי. נמצא איתי יותר מתמיד אפילו כאן באמסטרדם. הפרפרים הלבנים שסביבי הם החיבוק שלך, נגיעות קטנות. אתה חסר לי ילד. אני לא מצליחה לדמיין אותך כילד גדול. אפילו הדימיון בוגד בי או אולי מנסה לשמור עלי? זה מכאיב. מכאיב כל כך.

כאב השכול הינו כאב אשר לא ניתן להסבירו במילים. הוא כאב אשר מפלח את הנשמה ומשאיר אותה מצולקת לעד. בודדה. מלאך שלי תנוח על משכבך בשלום. תמשיך לשמור עלינו מלמעלה ורק רציתי שתדע שאני אוהבת אותך הכי בעולם. כולנו אוהבים אותך ומתגעגעים נורא. 

אמא

עמותת אורי -  עמותה לתמיכה בהורים וחקר מחלות מיטוכונדריאליות

"אין אין אין חגיגה..." אורי ז״ל יומהולדת 10

אין חגיגה. אין עוגה. אין ילד אהוב שנמצא כאן איתנו. אורי שלנו.

אני כל כך אוהבת ימי הולדת. אוהבת לתכנן את הפרטים, את העוגה, מתנות, הפתעות קטנות מסביב.
הילדים כבר יודעים שאמא ב'הכנות' לקראת...
יומהולדת 40 שלי היה בהחלט חלום שהתגשם, אך לצד זה טמון בו כל כך הרבה כאב. פספוס. חלום שהתנפץ. 

אורי הנסיך שלנו היה צריך להיות היום בן 10. גיל מקסים ׳העשור הראשון׳. הוא כבר לא יהיה בן 10.
אורי היה צריך לחגוג היום את היומהולדת שלו יחד עם המשפחה ואחיו. הוא כבר לא. הוא היה צריך לכבות עוגה ציורית עם 11 נרות. הוא כבר לא. הוא היה צריך לפתוח בהתרגשות את המתנות שהוא ביקש. הוא כבר לא.
הוא היה צריך להתעורר לטקס היומהולדת המשפחתי. הוא כבר לא. הייתי צריכה לחבק אותו חזק חזק ולהעריף עליו מיליון נשיקות. אני לא אחבק ולא אנשק את עורו הרך. לעולם. הוא כבר לא יהיה בן 10. תמיד הוא ישאר בן שנתיים וקצת. 

מתוק שלי אני לא רוצה שהפוסט יהיה עצוב כי זכיתי לילד שמח, ילד של אור שחייך לכולם וכולם חייכו אליו בחזרה. בחייך הקצרים האור שלך הקרין ונגע בכל כך הרבה אנשים. 

אני יודעת שאתה חוגג שם למעלה במסיבה צבעונית עם עוד מלאכים ומלאכיות שנקטפו בטרם עת.
מסביבך פזורים כל הדברים שאהבת: סביבונים, פרפרים, פרחים וחיות... הכל במיוחד בשבילך. 

אני מרגישה שיום אחד נתאחד. במישור אחר. ללא כאב ודמעות. ללא חולי ורוע. במישור ללא אובדן.
מישור טהור ונצחי. 

מרגיש מוזר לאחל יומהולדת שמח ושלל איחולים, אבל אני כן רוצה להבטיח לך שאני משתדלת לחיות את החיים כמו שהיית רוצה שנחייה. מנסה. טועמת. צוחקת. כואבת. מטיילת. אוהבת. נוגעת. חווה. מרגישה.
זאת הצוואה שלך ומבטיחה לקיימה כמה שאוכל. מבקשת ממך שתמשיך לגעת בנו עם האור הקורן שלך ולשמור על כולנו. לשלוח לי כוח כי יש ימים שהכוח נוזל מהגוף והכאב חונק את הנשמה. אתה חסר לכולנו ילד אהוב. 
מתגעגעת ואוהבת כל כך. אמא 

עמותת אורי