אני מסתכלת על השעון בימים האחרונים ונתקלת בצירופי מספרים 10.10 ו 11:11. שוב צירופי המספרים מדברים אלי. אומרים שרצף מספרים בשעון מסמל את המלאכים ואת ההשגחה העליונה – המלאך האישי, ישויות האור ששומרות עלינו והם מורידים לנו תדרים. אני מסתכלת ומחייכת זה בטח מסר ממך אורי.
אורי שלי, היית צריך להיות השנה בן 10. עזבת אותנו בדיוק היום, לפני 8 שנים. הותרת אותנו המומים. כואבים. שבורים. מחפשים תשובות ולא מוצאים. כועסים. אבלים. מפורקים. לא יודעים איך להמשיך.
8 שנים חלפו והזמן שוב בוגד בי. בוגד כי הבטיחו לי שהזמן מרפא. מאחה. 'עושה את שלו'. הבטיחו לי שעם הזמן יהיה 'יותר קל' והחיים ממשיכים. הזמן בוגדני ואכזר. מתעתע בי. מזכיר לי אותך כל הזמן. מזכיר לי שהיית צריך להיות היום בן 10. מזכיר לי שלא הספקת כלום. מזכיר לי שהחיים אכן ממשיכים, אך בלעדייך. מזכיר לי שהלכת בטרם עת ואתה רק בן שנתיים ושלושה חודשים. מזכיר לי שאיבדתי אותך. מזכיר לי שאחייך לא יכירו אותך. מזכיר לי כמה הגוף והנפש שבורים ולפעמים גם ריקים. מזכיר לי את הכאב הנצחי. הזמן מזכיר את כל זה, אך מטשטש זכרונות. מטשטש את הזכרונות והרגעים הקסומים שלי איתך.
ילד אהוב שלי, אני שונאת להספיד אותך. קשה לי מאד להכיל ולקבל שזה הגורל שקיבלנו. לאבד את הבן הבכור המושלם שלנו. הבן הבכור האהוב שלנו. אני רחוקה מקברך היום, אבל סבא וסבתא יבואו לבקר.
אתה בכל מקרה לא שם. אתה איתי. נמצא איתי יותר מתמיד אפילו כאן באמסטרדם. הפרפרים הלבנים שסביבי הם החיבוק שלך, נגיעות קטנות. אתה חסר לי ילד. אני לא מצליחה לדמיין אותך כילד גדול. אפילו הדימיון בוגד בי או אולי מנסה לשמור עלי? זה מכאיב. מכאיב כל כך.
כאב השכול הינו כאב אשר לא ניתן להסבירו במילים. הוא כאב אשר מפלח את הנשמה ומשאיר אותה מצולקת לעד. בודדה. מלאך שלי תנוח על משכבך בשלום. תמשיך לשמור עלינו מלמעלה ורק רציתי שתדע שאני אוהבת אותך הכי בעולם. כולנו אוהבים אותך ומתגעגעים נורא.
אמא
עמותת אורי - עמותה לתמיכה בהורים וחקר מחלות מיטוכונדריאליות
