"אין אין אין חגיגה..." אורי ז״ל יומהולדת 10

אין חגיגה. אין עוגה. אין ילד אהוב שנמצא כאן איתנו. אורי שלנו.

אני כל כך אוהבת ימי הולדת. אוהבת לתכנן את הפרטים, את העוגה, מתנות, הפתעות קטנות מסביב.
הילדים כבר יודעים שאמא ב'הכנות' לקראת...
יומהולדת 40 שלי היה בהחלט חלום שהתגשם, אך לצד זה טמון בו כל כך הרבה כאב. פספוס. חלום שהתנפץ. 

אורי הנסיך שלנו היה צריך להיות היום בן 10. גיל מקסים ׳העשור הראשון׳. הוא כבר לא יהיה בן 10.
אורי היה צריך לחגוג היום את היומהולדת שלו יחד עם המשפחה ואחיו. הוא כבר לא. הוא היה צריך לכבות עוגה ציורית עם 11 נרות. הוא כבר לא. הוא היה צריך לפתוח בהתרגשות את המתנות שהוא ביקש. הוא כבר לא.
הוא היה צריך להתעורר לטקס היומהולדת המשפחתי. הוא כבר לא. הייתי צריכה לחבק אותו חזק חזק ולהעריף עליו מיליון נשיקות. אני לא אחבק ולא אנשק את עורו הרך. לעולם. הוא כבר לא יהיה בן 10. תמיד הוא ישאר בן שנתיים וקצת. 

מתוק שלי אני לא רוצה שהפוסט יהיה עצוב כי זכיתי לילד שמח, ילד של אור שחייך לכולם וכולם חייכו אליו בחזרה. בחייך הקצרים האור שלך הקרין ונגע בכל כך הרבה אנשים. 

אני יודעת שאתה חוגג שם למעלה במסיבה צבעונית עם עוד מלאכים ומלאכיות שנקטפו בטרם עת.
מסביבך פזורים כל הדברים שאהבת: סביבונים, פרפרים, פרחים וחיות... הכל במיוחד בשבילך. 

אני מרגישה שיום אחד נתאחד. במישור אחר. ללא כאב ודמעות. ללא חולי ורוע. במישור ללא אובדן.
מישור טהור ונצחי. 

מרגיש מוזר לאחל יומהולדת שמח ושלל איחולים, אבל אני כן רוצה להבטיח לך שאני משתדלת לחיות את החיים כמו שהיית רוצה שנחייה. מנסה. טועמת. צוחקת. כואבת. מטיילת. אוהבת. נוגעת. חווה. מרגישה.
זאת הצוואה שלך ומבטיחה לקיימה כמה שאוכל. מבקשת ממך שתמשיך לגעת בנו עם האור הקורן שלך ולשמור על כולנו. לשלוח לי כוח כי יש ימים שהכוח נוזל מהגוף והכאב חונק את הנשמה. אתה חסר לכולנו ילד אהוב. 
מתגעגעת ואוהבת כל כך. אמא 

עמותת אורי  

סלפי 40.

גיל 40 ואנוכי נפגש עוד שלושה ימים וזה הזמן לבחון את מה שעובר עליי ופשוט להוציא את זה לאוויר העולם. 
תמיד האמנתי שגיל בכלל לא משנה. יותר חשוב מה אתה מרגיש בנקודה מסויימת בחייך. האם אתה שלם, מאושר ובריא וממשיך להתרגש מהחיים. כל השאר שטויות. אבל היומהולדת הקרבה קצת שיבשה אצלי כל מיני דברים וניפצה אמונות (הגיע הזמן!). ברור שזאת לא ה'יומהולדת' - זה רק תירוץ או יותר נכון הזדמנות לעשות סיכום אמצע (בהנחה שאחייה עד 80!).

תקראו לזה משבר, אולי זוהי רק ׳הרמה להנחתה׳... אולי 'משבר 40' זהו ביטוי שגור ושחוק מדיי סביבי, ואני קצת מושפעת וחגה סביבו?! מה זה באמת משנה? 

אני כולי בתהיות של מי אני? מה אני? בטח באתי בשביל משהו יותר גדול ואני פשוט מפספסת. 

מה אני באמת רוצה להיות שאהיה גדולה? 

אבל את כבר גדולה!  

אז אני לא סגורה על עצמי או שאני פשוט רוצה להשאר קטנה? 

שיפוטיות. ביקורת - ולא בונה. הרבה תהיות. הרבה מחשבות. איפה החלומות? 

איפה לעזאזל המסקנות? ההחלטות? התעוזה? האומץ? התשוקה? ה'זיק'? 

ממה אני מפחדת? בעיקר מעצמי. 

אז החלטתי לכתוב. להוציא החוצה. מזל שהמילים יכולות עדיין להכיל אותי והנייר סופג הכל. 

לא כל מה שחלמתי יש לי בגיל 40. איבדתי את היקר לי מכל לפני 8 שנים. איבדתי את הבן הבכור שלי אורי ויחד איתו איבדתי תמימות. איבדתי חיות ושמחת חיים ושקעתי לתהומות האבל והכאב והייתי צריכה למצוא ולהמציא את ׳רוית׳ מחדש אחרי האובדן של אורי. אין כוחות. אין אנרגיות רק החיים ריחפו מעלי נוקשים ואכזריים. לא הייתי צריכה רק להמציא, אלא באמת להאמין.
להאמין שיש סיבה לכל מה שקרה, ואני פשוט לא מבינה כלום. 

לא רק להאמין, אלא גם להתמודד עם רגשות אשם עצומים, יומיומיים, עם כעס וכאב שלא מאחלת לאף אחד להרגיש. ללמוד להתחיל לבנות מחדש. מודה שהצלחתי להמציא את עצמי מחדש ולייצר שמחת חיים אמיתית וטהורה בחיי. יובל, ניתאי ושאול לקחו את השמחה הזאת לגבהים אחרים ועל כך אני מודה. מה שהכי קשה לי עדיין לקבל שמשברים וטרגדיות לא מחסנים מקשיים, מפרופורציות. לא מחסנים מכלום. חלוקת הסבל והקושי לא פוסחת גם עלי כל פעם מחדש. פעם נאבקתי בזה, היום אני פשוט מקבלת ומנסה להרפות. זה החיים וכמה הם יפים. 

גיל 40 זה גיל האמצע אז הנה כמה ברכות שכתבתי לעצמי: 

יותר להקשיב, בעיקר לעצמי. לסלוח לעצמי ולסובבים אותי. פחות לקמט את המצח - זה עושה קמטים. 

להרפות. גם ככה אין לנו שליטה וזה רק מייצר עצירות. 
לסמוך על האינטואיציה שלי - עד היום היא לא אכזבה. יותר להרגיש ופחות לחשוב. 
להפעיל פילטרים יותר מהר לנפות ולזקק, ואז כמו באפייה הכל יוצא אוורירי יותר. 

לנקות את המיותר, לצחצח את הקיים ולשמור עליו. ניקיונות פסח מתחילים בפנים. 

לאהוב בעיקר את עצמי. לדבר אמת. 

להמשיך לטייל. לאכול בריא. לחייך ולצחוק הרבה יותר, זה משחרר הרבה תהליכים בגוף וטוב לשרירי הפנים. לרקום חלומות חדשים- אף פעם לא מאוחר מדיי. לא לקחת דברים ללב, ולהרגיש יותר חמלה סביבי. שום דבר לא אישי, כל אחד והסרט שלו ותאמינו לי אתם לא רוצים להתחלף עם אף אחד. 

לא לוותר. לא להבליג. לא למהר. לנשום לתוך הרגע, גם אם אנחנו תקועים בזמן אחר. 

לקחת אחריות מלאה על חיי והרגשותיי. אני לא צריכה להמציא את עצמי מחדש פשוט לגלות את עצמי מחדש- וזה בפנים. פחות להתעצבן, פחות לקטר. לשמוע יותר מוזיקה. 

פחות לחפור - גם ככה לא מצאתי שם כלום עד היום וארכיאולוגית מדופלמת כבר לא אהיה. 
להיות בנתינה - ולהיות בקבלה ועם זאת לדעת להגיד גם ׳לא׳. השאלה היא איך אומרים.  
להמשיך לכתוב ולזכור ש'חיים רק פעם אחת' ואין לנו הזדמנות שנייה - כך שזה הזמן להעיז, לנסות, ליצור, לחלום, להרגיש, להכשל, לבנות, לצחוק, לנקות ולחיות. וכמובן בריאות ואופטימיות (זה הולך טוב ביחד). 

מזל טוב ובאופן רשמי אני מכריזה על פתיחת העשור החדש שלי. (טוב עוד שלושה ימים...) 

חג שמח לכולנו! 

מצאו את ההבדלים: סלפי שנתיים וסלפי ארבעים 

אמסטרדם - פריז.

מזמן לא כתבתי ופרקתי, הנה קצת ממה שעבר עלינו בשבוע האחרון. סיפרתי כבר שלילדים לא קל בבית ספר וזאת התחלה מאד מאתגרת עבורם. יובלי יותר מסתגל, למרות שעדיין לא קל לו, אבל התחיל להתחבר עם כמה ילדים.
ניתוש עובר תקופה ממש קשה. אני בקשר יומיומי עם המנהלת, והוא ממש מתמרד ללמוד אנגלית וגם חברתית לא קל לו. הם מנסים כל מיני שיטות, אבל אני מכירה את ניתוש, ברגע שהוא יחליט ויבחר הוא יכנס לזה כמו מלך. בנתיים הוא ממש לא אוהב את הרעיון של בית ספר ועוד באנגלית. בנתיים, אני מנסה לעשות להם כמה שיותר כיף אחרי בית הספר.

נסענו לכבוד היומהולדת של יובלי לפריז:
יום ראשון אייפל, שני- יורודיסני ושלישי שוטטות במקומות האהובים עלינו: מונמרטר, לוקסמבורג והרובע הלטיני והנה כמה הגיגים לסיכום:
- פריז לגמרי מתאימה גם לילדים.
- שירות: אין מה לעשות ׳מודעות השירות׳ של הצרפתים: הייתה ועודנה מ ז ע ז עת. שיק או לא-תלמדו לחייך ונכון שאתם מהממים בהכל, אבל למה אתם זועפים?!? וסליחה אם קצת הכללתי.
- יורודיסני- מקסים. מרגש. מטחנה של כסף מטורפת, תורים אינסופיים, אבל הילדים כל כך נהנו. שווה כל רגע וכל יורו (-;
- אוכל, קדימה אוכל. אין על האוכל הצרפתי. החנויות. בתי קפה. קוראסון חם בבוקר. פשוט עושה לי את זה כל פעם מחדש.
- אנגלית- לא הגיע הזמן שתלמדו כבר אנגלית? ׳גוד בלס יו׳ אבל צרפתית לא תהפך לשפה בינלאומית. תשחררו...

מתחיל קצת להתחמם כאן ואני כבר מצפה לאביב ולשמש... אומרים שהעיר נראית ומתנהלת אחרת שיש שמש. טרם התייאשתי. ממתינה בסבלנות.

וסתם קוריוז הזוי- קבלנו מייל נזיפה מבית הספר כי מסתבר שאם אתה רוצה שהילד שלך ייעדר מבית הספר, צריך להגיש בקשה מסודרת ולחכות לתשובה. הורגים אותי לאט ובטוח עם התכנון לטווח ארוך. (יש להגיש את הבקשה 8 שבועות מראש!!!)

זהו לעכשיו. ממתינים לטיסה בחזרה לאמסטרדם.
וכמובן תמונות.