מכתב לילדה אישה שגדלה בשנה

אז מחר יומהולדת. את אוהבת ימי הולדת. תמיד אהבת. אז כתבתי לך משהו קטן שאני רוצה שתקראי...ותשנני. זה חשוף ברשת כך שזה הופך את זה ליותר מחייב. 

רוקמת החלומות

אז הגעתי בשעה טובה (זמן הולנד) לגיל המיוחל אולי לא מיוחל, אבל בהחלט מכובד. גיל שהחלטתי להקדיש
את תחילתו לחלומות. מספיק עם השאלות. תהיות. מי אני ומה אני ולאן פניי מועדות. החלטתי לקחת יוזמה 'ארבעימית' ופשוט לעשות סדר בכל החלומות: חלומות ׳פתוחים׳ וחלומות שעדיין נרקמים ולבדוק סטטוס. להתייחס לחלומות כמו אל משימה אשר צריכה להתממש. לנסות לגרום לזה לקרות או פשוט למחוק מהרשימה.

אז הנה כמה מהחלומות שאני מוכנה לחשוף בפרהסיה את השאר אני משאירה לעצמי. בכל זאת קצת פרטיות.

1. יש לי חלום שמתהפך אצלי בבטן כבר שנה. זה חלום מבויש. חלום רגיש. חלום עוצמתי. חלום כואב. אני חולמת להוציא ספר ילדים לזכרו של אורי שלי. יש שם לספר. הטיוטה כתובה. עוברת תהפוכות ותעבור עוד ועוד (תודה תודה דנה יקרה) אבל יש בסיס. יש מילים. יש סיפור ועכשיו קדימה לצאת דרך. אני משותקת מזה,
אבל החלטתי כצעד ראשון לבשר על זה ואז ארגיש יותר מחוייבת. יצאתי לדרך. סגור.  

2. בן זוגי היקר שיזכה לחיים ארוכים. קיבל בריף ליומהולדת 40: 

• כחול טורקיז בוהק שמסנוור את העיניים
• חול בתולי צהוב שלא נדבק 
• אין גשם. אין מונסונים. אין תקלות של מזג אוויר 
• בטן ולפעמים קצת גב
• קרם הגנה (במקרה שלי 50 פלוס)  
• לא עושים כלום. לא מתכננים כלום
• מזוודה קטנה עם בגדים קיציים 
• משקפי שמש 
• זהו. 

החלום מתגשם נוסעים ב 11.5 בע״ה והמטוס. פרטים בהמשך. 

3. יש לי חלום לא מוגדר. הוא זורם בגוף. זורם במחשבות. לא מצליחה עדיין לתרגם אותו למציאות. הוא מתבשל ואולי יגנז ברשימת החלומות של גיל 50 (אמאל'ה). אני באמת ובתמים מאמינה שיש סיבה למה הגענו לכאן. יש סיבה לסבל. יש סיבה לקיום. יש סיבה למה שעברתי במישור האישי. אני חולמת להבין יותר לעומק את הסיבה הזאת ולעשות איתה משהו אשר יעזור ויקל על אחרים. לקחת את הכאב לעשייה. לאנשים. לנסות להעביר קצת ממה שאני חוויתי הלאה. איך? עדיין לא יודעת ואשמח לרעיונות... 

4. לגבש רשימת חלומות להגשמה עד גיל 50 כי בלי חלומות איך נעוף גבוה? 

חלומות נעימים ושבת שלום! 

סלפי 40.

גיל 40 ואנוכי נפגש עוד שלושה ימים וזה הזמן לבחון את מה שעובר עליי ופשוט להוציא את זה לאוויר העולם. 
תמיד האמנתי שגיל בכלל לא משנה. יותר חשוב מה אתה מרגיש בנקודה מסויימת בחייך. האם אתה שלם, מאושר ובריא וממשיך להתרגש מהחיים. כל השאר שטויות. אבל היומהולדת הקרבה קצת שיבשה אצלי כל מיני דברים וניפצה אמונות (הגיע הזמן!). ברור שזאת לא ה'יומהולדת' - זה רק תירוץ או יותר נכון הזדמנות לעשות סיכום אמצע (בהנחה שאחייה עד 80!).

תקראו לזה משבר, אולי זוהי רק ׳הרמה להנחתה׳... אולי 'משבר 40' זהו ביטוי שגור ושחוק מדיי סביבי, ואני קצת מושפעת וחגה סביבו?! מה זה באמת משנה? 

אני כולי בתהיות של מי אני? מה אני? בטח באתי בשביל משהו יותר גדול ואני פשוט מפספסת. 

מה אני באמת רוצה להיות שאהיה גדולה? 

אבל את כבר גדולה!  

אז אני לא סגורה על עצמי או שאני פשוט רוצה להשאר קטנה? 

שיפוטיות. ביקורת - ולא בונה. הרבה תהיות. הרבה מחשבות. איפה החלומות? 

איפה לעזאזל המסקנות? ההחלטות? התעוזה? האומץ? התשוקה? ה'זיק'? 

ממה אני מפחדת? בעיקר מעצמי. 

אז החלטתי לכתוב. להוציא החוצה. מזל שהמילים יכולות עדיין להכיל אותי והנייר סופג הכל. 

לא כל מה שחלמתי יש לי בגיל 40. איבדתי את היקר לי מכל לפני 8 שנים. איבדתי את הבן הבכור שלי אורי ויחד איתו איבדתי תמימות. איבדתי חיות ושמחת חיים ושקעתי לתהומות האבל והכאב והייתי צריכה למצוא ולהמציא את ׳רוית׳ מחדש אחרי האובדן של אורי. אין כוחות. אין אנרגיות רק החיים ריחפו מעלי נוקשים ואכזריים. לא הייתי צריכה רק להמציא, אלא באמת להאמין.
להאמין שיש סיבה לכל מה שקרה, ואני פשוט לא מבינה כלום. 

לא רק להאמין, אלא גם להתמודד עם רגשות אשם עצומים, יומיומיים, עם כעס וכאב שלא מאחלת לאף אחד להרגיש. ללמוד להתחיל לבנות מחדש. מודה שהצלחתי להמציא את עצמי מחדש ולייצר שמחת חיים אמיתית וטהורה בחיי. יובל, ניתאי ושאול לקחו את השמחה הזאת לגבהים אחרים ועל כך אני מודה. מה שהכי קשה לי עדיין לקבל שמשברים וטרגדיות לא מחסנים מקשיים, מפרופורציות. לא מחסנים מכלום. חלוקת הסבל והקושי לא פוסחת גם עלי כל פעם מחדש. פעם נאבקתי בזה, היום אני פשוט מקבלת ומנסה להרפות. זה החיים וכמה הם יפים. 

גיל 40 זה גיל האמצע אז הנה כמה ברכות שכתבתי לעצמי: 

יותר להקשיב, בעיקר לעצמי. לסלוח לעצמי ולסובבים אותי. פחות לקמט את המצח - זה עושה קמטים. 

להרפות. גם ככה אין לנו שליטה וזה רק מייצר עצירות. 
לסמוך על האינטואיציה שלי - עד היום היא לא אכזבה. יותר להרגיש ופחות לחשוב. 
להפעיל פילטרים יותר מהר לנפות ולזקק, ואז כמו באפייה הכל יוצא אוורירי יותר. 

לנקות את המיותר, לצחצח את הקיים ולשמור עליו. ניקיונות פסח מתחילים בפנים. 

לאהוב בעיקר את עצמי. לדבר אמת. 

להמשיך לטייל. לאכול בריא. לחייך ולצחוק הרבה יותר, זה משחרר הרבה תהליכים בגוף וטוב לשרירי הפנים. לרקום חלומות חדשים- אף פעם לא מאוחר מדיי. לא לקחת דברים ללב, ולהרגיש יותר חמלה סביבי. שום דבר לא אישי, כל אחד והסרט שלו ותאמינו לי אתם לא רוצים להתחלף עם אף אחד. 

לא לוותר. לא להבליג. לא למהר. לנשום לתוך הרגע, גם אם אנחנו תקועים בזמן אחר. 

לקחת אחריות מלאה על חיי והרגשותיי. אני לא צריכה להמציא את עצמי מחדש פשוט לגלות את עצמי מחדש- וזה בפנים. פחות להתעצבן, פחות לקטר. לשמוע יותר מוזיקה. 

פחות לחפור - גם ככה לא מצאתי שם כלום עד היום וארכיאולוגית מדופלמת כבר לא אהיה. 
להיות בנתינה - ולהיות בקבלה ועם זאת לדעת להגיד גם ׳לא׳. השאלה היא איך אומרים.  
להמשיך לכתוב ולזכור ש'חיים רק פעם אחת' ואין לנו הזדמנות שנייה - כך שזה הזמן להעיז, לנסות, ליצור, לחלום, להרגיש, להכשל, לבנות, לצחוק, לנקות ולחיות. וכמובן בריאות ואופטימיות (זה הולך טוב ביחד). 

מזל טוב ובאופן רשמי אני מכריזה על פתיחת העשור החדש שלי. (טוב עוד שלושה ימים...) 

חג שמח לכולנו! 

מצאו את ההבדלים: סלפי שנתיים וסלפי ארבעים 

תובנות לבנות.

חזרנו משבועיים מרתקים באזור ה'אלפים הברניים' במרכז שוויץ. כאשר שוהים הרבה זמן גבוה גבוה, מלבד הנופים המשכרים אשר עוטפים אותך מכל עבר והלבן הנצחי המסנוור, מרגישים ומסניפים אוויר נקי, צח וטהור. קצת התפייטתי, אבל באמת הטבע אילץ אותי לעצור ולהיות בשקט, 'לא להפריע' ולהתבונן פנימה. אפשר גם להאשים את 'דלילות האוויר' בגובה הזה, לכן קחו בבקשה בערבון מוגבל את שלל ה'תובנות הלבנות' שהחלטתי לרשום לקראת שנת 2014:

• אוממממממ. נשימות. עברנו שנה בהחלט מאתגרת ואני עדיין מרגישה מאותגרת, בעיצומו של המסע. מזכירה לעצמי להתמקד בטוב שחווינו, לתחם את הקשיים וללמוד מהם.

       בוטום ליין: מודה על ההזדמנות הנפלאה שקיבלנו: לחוות, להתפתח וללמוד.(להתלונן זה בזבוז           אנרגיה- והכי נורא זה ממכר!!!).  

• החיים הם מעבר אחד גדול. ישנן הרבה עצירות, מקומות נפלאים לעבור, גם מקומות חשוכים, עליות ירידות, מהמורות ולא מעט 'פיצוציות' בדרך. מזכירה לעצמי שהמעבר הזה דינמי, כל הזמן בתנועתיות, גם אם זה מרגיש תקוע זה זמני. וזה בדוק!  
• להתמקד במשפחה - זה מקור הכוח. (וזאת לא תובנה חדשה...) 
• לא הכל דטרמיניסטי. תכל'ס אין לנו באמת שליטה על כלום. ככל שננסה לשלוט יותר על כל פרט ופרט אנחנו רק מותשים ונחלשים. תחושת השחרור נפלאה - רק צריכה להתאמן בה יותר. 
• לעשות רק מה שאני אוהבת. לא להתפשר בגלל שאין ברירה, תמיד יש ברירה ובחירה. השאלה איך אני בוחרת להתמודד עם המצב. 
• לזכור ש'ציפיות' שייכות לכלי מיטה ולהפסיק לצפות מאחרים. אם אני עדיין מתאכזבת להסתכל פנימה ולהתבונן. 
• לא לפחד משינויים
• להמשיך לטייל ברחבי אירופה כל עוד אנחנו גרים כאן 
• ל'הרוג' את תחושת ה'לא נעים' לי. להגיד 'כן' אוטומטית לפעמים זה יותר גרוע מלהגיד 'לא'. 
• לסלוח לעצמי ולאחרים 
• יש לי באמת זמן להכל -  אם אני באמת רוצה את זה.
• לצחוק יותר - זה בהחלט מרפא הכל (גם לבכות...) 
• להגשים חלומות... גם אם החלומות נראים רחוקים. זה אפשרי או לפחות אני יודעת שניסיתי. חלום ראשון נרקם לו ומתחיל להתגלגל החוצה - מבטיחה לספר על כך בקרוב. 
• גם אם אני נורא נורא רוצה משהו, ממוקדת בו, מנסה לעשות הכל על מנת שזה יקרה ... קיים סיכוי שזה פשוט לא יקרה. זה נשמע פשוט וקל לביצוע, זה לא פשוט בכלל! תחושת ה'מגיע לי' מזמן נכחדה, אבל אני לא מפסיקה להאמין ולשמור על אופטימיות. נשמע קצת עמום אני יודעת. יש בכל זאת כמה דברים שאני בוחרת להשאיר מחוץ לסייבר. 
• להפסיק לפעול מתוך אגו - 'איטס קילינג מי'! 
• להיות בנתינה - זה ממלא מצברים 
• ככל שאני מדוייקת יותר עם עצמי והסביבה - יש לי פחות כאבי בטן. 

את הגלויה הזאת מצאתי בחנות עיצוב מקסימה בלוצרן, ותליתי אותה בבית על המקרר.   
מבחינתי, הטקסט ממצה את ה'אני מאמין' שלי בחיים.  

מקדישה לכם בהרבה אהבה טראק המעלה אצלי את מפלס האנרגייה בגוף (במיוחד בזמן ריצה) 

                                       Klingande - Jubel