גיל 40 ואנוכי נפגש עוד שלושה ימים וזה הזמן לבחון את מה שעובר עליי ופשוט להוציא את זה לאוויר העולם.
תמיד האמנתי שגיל בכלל לא משנה. יותר חשוב מה אתה מרגיש בנקודה מסויימת בחייך. האם אתה שלם, מאושר ובריא וממשיך להתרגש מהחיים. כל השאר שטויות. אבל היומהולדת הקרבה קצת שיבשה אצלי כל מיני דברים וניפצה אמונות (הגיע הזמן!). ברור שזאת לא ה'יומהולדת' - זה רק תירוץ או יותר נכון הזדמנות לעשות סיכום אמצע (בהנחה שאחייה עד 80!).
תקראו לזה משבר, אולי זוהי רק ׳הרמה להנחתה׳... אולי 'משבר 40' זהו ביטוי שגור ושחוק מדיי סביבי, ואני קצת מושפעת וחגה סביבו?! מה זה באמת משנה?
לא כל מה שחלמתי יש לי בגיל 40. איבדתי את היקר לי מכל לפני 8 שנים. איבדתי את הבן הבכור שלי אורי ויחד איתו איבדתי תמימות. איבדתי חיות ושמחת חיים ושקעתי לתהומות האבל והכאב והייתי צריכה למצוא ולהמציא את ׳רוית׳ מחדש אחרי האובדן של אורי. אין כוחות. אין אנרגיות רק החיים ריחפו מעלי נוקשים ואכזריים. לא הייתי צריכה רק להמציא, אלא באמת להאמין.
להאמין שיש סיבה לכל מה שקרה, ואני פשוט לא מבינה כלום.
פחות לחפור - גם ככה לא מצאתי שם כלום עד היום וארכיאולוגית מדופלמת כבר לא אהיה.
להיות בנתינה - ולהיות בקבלה ועם זאת לדעת להגיד גם ׳לא׳. השאלה היא איך אומרים.
להמשיך לכתוב ולזכור ש'חיים רק פעם אחת' ואין לנו הזדמנות שנייה - כך שזה הזמן להעיז, לנסות, ליצור, לחלום, להרגיש, להכשל, לבנות, לצחוק, לנקות ולחיות. וכמובן בריאות ואופטימיות (זה הולך טוב ביחד).
מזל טוב ובאופן רשמי אני מכריזה על פתיחת העשור החדש שלי. (טוב עוד שלושה ימים...)
חג שמח לכולנו!
תמיד האמנתי שגיל בכלל לא משנה. יותר חשוב מה אתה מרגיש בנקודה מסויימת בחייך. האם אתה שלם, מאושר ובריא וממשיך להתרגש מהחיים. כל השאר שטויות. אבל היומהולדת הקרבה קצת שיבשה אצלי כל מיני דברים וניפצה אמונות (הגיע הזמן!). ברור שזאת לא ה'יומהולדת' - זה רק תירוץ או יותר נכון הזדמנות לעשות סיכום אמצע (בהנחה שאחייה עד 80!).
תקראו לזה משבר, אולי זוהי רק ׳הרמה להנחתה׳... אולי 'משבר 40' זהו ביטוי שגור ושחוק מדיי סביבי, ואני קצת מושפעת וחגה סביבו?! מה זה באמת משנה?
אני כולי בתהיות של מי אני? מה אני? בטח באתי בשביל משהו יותר גדול ואני פשוט מפספסת.
מה אני באמת רוצה להיות שאהיה גדולה?
אבל את כבר גדולה!
אז אני לא סגורה על עצמי או שאני פשוט רוצה להשאר קטנה?
שיפוטיות. ביקורת - ולא בונה. הרבה תהיות. הרבה מחשבות. איפה החלומות?
איפה לעזאזל המסקנות? ההחלטות? התעוזה? האומץ? התשוקה? ה'זיק'?
ממה אני מפחדת? בעיקר מעצמי.
אז החלטתי לכתוב. להוציא החוצה. מזל שהמילים יכולות עדיין להכיל אותי והנייר סופג הכל.
לא כל מה שחלמתי יש לי בגיל 40. איבדתי את היקר לי מכל לפני 8 שנים. איבדתי את הבן הבכור שלי אורי ויחד איתו איבדתי תמימות. איבדתי חיות ושמחת חיים ושקעתי לתהומות האבל והכאב והייתי צריכה למצוא ולהמציא את ׳רוית׳ מחדש אחרי האובדן של אורי. אין כוחות. אין אנרגיות רק החיים ריחפו מעלי נוקשים ואכזריים. לא הייתי צריכה רק להמציא, אלא באמת להאמין.
להאמין שיש סיבה לכל מה שקרה, ואני פשוט לא מבינה כלום.
לא רק להאמין, אלא גם להתמודד עם רגשות אשם עצומים, יומיומיים, עם כעס וכאב שלא מאחלת לאף אחד להרגיש. ללמוד להתחיל לבנות מחדש. מודה שהצלחתי להמציא את עצמי מחדש ולייצר שמחת חיים אמיתית וטהורה בחיי. יובל, ניתאי ושאול לקחו את השמחה הזאת לגבהים אחרים ועל כך אני מודה. מה שהכי קשה לי עדיין לקבל שמשברים וטרגדיות לא מחסנים מקשיים, מפרופורציות. לא מחסנים מכלום. חלוקת הסבל והקושי לא פוסחת גם עלי כל פעם מחדש. פעם נאבקתי בזה, היום אני פשוט מקבלת ומנסה להרפות. זה החיים וכמה הם יפים.
גיל 40 זה גיל האמצע אז הנה כמה ברכות שכתבתי לעצמי:
יותר להקשיב, בעיקר לעצמי. לסלוח לעצמי ולסובבים אותי. פחות לקמט את המצח - זה עושה קמטים.
להרפות. גם ככה אין לנו שליטה וזה רק מייצר עצירות.
לסמוך על האינטואיציה שלי - עד היום היא לא אכזבה. יותר להרגיש ופחות לחשוב.
להפעיל פילטרים יותר מהר לנפות ולזקק, ואז כמו באפייה הכל יוצא אוורירי יותר.
לסמוך על האינטואיציה שלי - עד היום היא לא אכזבה. יותר להרגיש ופחות לחשוב.
להפעיל פילטרים יותר מהר לנפות ולזקק, ואז כמו באפייה הכל יוצא אוורירי יותר.
לנקות את המיותר, לצחצח את הקיים ולשמור עליו. ניקיונות פסח מתחילים בפנים.
לאהוב בעיקר את עצמי. לדבר אמת.
להמשיך לטייל. לאכול בריא. לחייך ולצחוק הרבה יותר, זה משחרר הרבה תהליכים בגוף וטוב לשרירי הפנים. לרקום חלומות חדשים- אף פעם לא מאוחר מדיי. לא לקחת דברים ללב, ולהרגיש יותר חמלה סביבי. שום דבר לא אישי, כל אחד והסרט שלו ותאמינו לי אתם לא רוצים להתחלף עם אף אחד.
לא לוותר. לא להבליג. לא למהר. לנשום לתוך הרגע, גם אם אנחנו תקועים בזמן אחר.
לקחת אחריות מלאה על חיי והרגשותיי. אני לא צריכה להמציא את עצמי מחדש פשוט לגלות את עצמי מחדש- וזה בפנים. פחות להתעצבן, פחות לקטר. לשמוע יותר מוזיקה.
פחות לחפור - גם ככה לא מצאתי שם כלום עד היום וארכיאולוגית מדופלמת כבר לא אהיה.
להיות בנתינה - ולהיות בקבלה ועם זאת לדעת להגיד גם ׳לא׳. השאלה היא איך אומרים.
להמשיך לכתוב ולזכור ש'חיים רק פעם אחת' ואין לנו הזדמנות שנייה - כך שזה הזמן להעיז, לנסות, ליצור, לחלום, להרגיש, להכשל, לבנות, לצחוק, לנקות ולחיות. וכמובן בריאות ואופטימיות (זה הולך טוב ביחד).
מזל טוב ובאופן רשמי אני מכריזה על פתיחת העשור החדש שלי. (טוב עוד שלושה ימים...)
חג שמח לכולנו!
מצאו את ההבדלים: סלפי שנתיים וסלפי ארבעים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה