אני מצהירה

מודה מודה מודה אני קצת מושפעת מ'הרשימה' תקראו לזה טרנד, רעיון גאוני ופשוט או וואטאבר- עבורי זוהי פשוט דרך לעשות סדר באינספור אפשרויות אשר נפתחו לפני וכן כן קצת הלכתי לאיבוד. 

אני לא מתכוונת לרשום את כל מה שאני רוצה להגשים ב 400 ימים כי: 

1. תכנונים לטווח ארוך תמיד מלחיצים אותי 
2. למדתי על בשרי שלמציאות יש חוקים משלה ודינאמיות אשר לא תמיד עומדת בקו אחד עם רצונותיי 
3. כי זה רחוק לי מדיי 
4. לא רוצה להתחייב 

נחזור ל'רשימה'. החלטתי לרשום את הרשימה שלי בערב ראש השנה ולהתמקד בדברים אשר אני רוצה להגשים בחודשיים הקרובים: 

אז הנה אני מצהירה: 

1. להתחיל ללמוד טאי צ'י או לחזור לפילאטיס 
2. להתקדם לטיוטה סופית של הספר 
3. לגבש את הרעיון עם ע. ולצאת לדרך (אמן) 
4. להרשם לאחד הקורסים שרציתי (ובלי תירוצים!) 
5. לתרגל כל יום (את יודעת מה) 
6. לתכנן את החופשה הבאה בכריסטמס (את זה אני בטוח מיישמת!!!) 
7. למצוא בית (מעברים בחיים כבר אמרתי?!) 
8. להרחיב את הרשימה בהמשך הדרך ולא רק להשאיר אותה תלויה כ'פוסט' 
9. ללכת לראות הופעות מוזיקה באמסטרדם (נמאס לי לפספס) 

ונחתום בברכת שנה טובה ומתוקה. שנת אושר, בריאות והגשמה. שנה של סיפוק, נחת ושלווה.
שנה של אהבה, נתינה ופרגון לעצמנו קודם כל -  ולאחרים. שנה של כתיבה, יצירה השראה והרבה שמחה. 

רוית 

מעברים בחיים. אזכרה לאורי - 8 שנים למותו.

אני מסתכלת על השעון בימים האחרונים ונתקלת בצירופי מספרים 10.10 ו 11:11. שוב צירופי המספרים מדברים אלי. אומרים שרצף מספרים בשעון מסמל את המלאכים ואת ההשגחה העליונה – המלאך האישי, ישויות האור ששומרות עלינו והם מורידים לנו תדרים. אני מסתכלת ומחייכת זה בטח מסר ממך אורי. 

אורי שלי, היית צריך להיות השנה בן 10. עזבת אותנו בדיוק היום, לפני 8 שנים. הותרת אותנו המומים. כואבים. שבורים. מחפשים תשובות ולא מוצאים. כועסים. אבלים. מפורקים. לא יודעים איך להמשיך. 

8 שנים חלפו והזמן שוב בוגד בי. בוגד כי הבטיחו לי שהזמן מרפא. מאחה. 'עושה את שלו'. הבטיחו לי שעם הזמן יהיה 'יותר קל' והחיים ממשיכים. הזמן בוגדני ואכזר. מתעתע בי. מזכיר לי אותך כל הזמן. מזכיר לי שהיית צריך להיות היום בן 10. מזכיר לי שלא הספקת כלום. מזכיר לי שהחיים אכן ממשיכים, אך בלעדייך. מזכיר לי שהלכת בטרם עת ואתה רק בן שנתיים ושלושה חודשים. מזכיר לי שאיבדתי אותך. מזכיר לי שאחייך לא יכירו אותך. מזכיר לי כמה הגוף והנפש שבורים ולפעמים גם ריקים. מזכיר לי את הכאב הנצחי. הזמן מזכיר את כל זה, אך מטשטש זכרונות. מטשטש את הזכרונות והרגעים הקסומים שלי איתך. 

ילד אהוב שלי, אני שונאת להספיד אותך. קשה לי מאד להכיל ולקבל שזה הגורל שקיבלנו. לאבד את הבן הבכור המושלם שלנו. הבן הבכור האהוב שלנו. אני רחוקה מקברך היום, אבל סבא וסבתא יבואו לבקר.

אתה בכל מקרה לא שם. אתה איתי. נמצא איתי יותר מתמיד אפילו כאן באמסטרדם. הפרפרים הלבנים שסביבי הם החיבוק שלך, נגיעות קטנות. אתה חסר לי ילד. אני לא מצליחה לדמיין אותך כילד גדול. אפילו הדימיון בוגד בי או אולי מנסה לשמור עלי? זה מכאיב. מכאיב כל כך.

כאב השכול הינו כאב אשר לא ניתן להסבירו במילים. הוא כאב אשר מפלח את הנשמה ומשאיר אותה מצולקת לעד. בודדה. מלאך שלי תנוח על משכבך בשלום. תמשיך לשמור עלינו מלמעלה ורק רציתי שתדע שאני אוהבת אותך הכי בעולם. כולנו אוהבים אותך ומתגעגעים נורא. 

אמא

עמותת אורי -  עמותה לתמיכה בהורים וחקר מחלות מיטוכונדריאליות

שבת הולנדית.

יום שישי תמיד היה היום האהוב עלי כאשר גרנו בארץ.

שישי בוקר קפה 'על הים' יחד עם בן זוגי.
הליכה בים על החוף. 
שישי יום קצר של סידורים, קניות, הכנות לשבת. ריחות של בישולים מסביב. 
לגנוב קפה קצר עם חברה. 
שישי יום קצר בגן ובבית ספר. קבלת שבת. חלה מתוקה. 

יש משהו ב׳שישי קצר׳ אשר מחמם את הלב ופותח כמה צ'אקרות.
מחמם את הלב ופותח אותו לקראת הסופ״ש.
משהו באוויר ובאנרגיות אשר לאט לאט נרגעות, ונכנסות ל'כוננות שבת'.
מרגישים את זה במיוחד בשעות הצהריים המאוחרות, שהכל מתחיל להסגר, להרגע, להוריד הילוך. השירים ברדיו מתחלפים. רצף של שירים שבא לך להתמזג איתם יחד במיטה. אני מתגעגעת לרוגע שישי.

יש משהו בשנ״צ שישי מכורבל עם העיתון שהוא כל כך ישראלי בעיני, כל כך חסר לי כאן. 
לא שאני מתגעגעת לחדשות בארץ, אבל כן מתגעגעת לתחושת הדפדוף הרועש ובהייה בעיתונים המפוזרים ליד המיטה. 
שישי קידוש, בדרך כלל יחד עם המשפחה המורחבת, המולת שישי עם הבני דודים, סבא וסבתא וזה בהחלט חסר. 

שישי בהולנד הוא עוד יום רגיל. הילדים מסיימים בית ספר ויש עוד חוגים אחרי. יש קידוש ויש בישולים לשבת, אבל זה אחרת. זה בקצב אחר. משהו באוויר שלא נרגע, משהו זר שתמיד מזכיר לך שהוא זר ושונה.
לא מרגיש בית. כולם בשגרת היומיום ואתה מנסה לייחד את היום, להרגיע, אבל האווירה מסביב לא משתפת פעולה. יש משהו ב׳שישי הולנדי׳ אשר מזכיר לי את הגעגועים לארץ. הנסיעה בשישי למשפחה והפקקים בכביש החוף. החול של הים שנדבק בכפות רגליים. השקט אשר משתרר אחר הצהריים אשר כל כך אופייני לארץ. התיזוזים למשפחה והארוחות הגדושות בכל טוב. זה שישי בארץ. 
פרץ געגועים קל. 
שבת שלום.