אז מה עברנו...שלג שלג ושלג.
למדתי לרוץ ברוח, בגשם ובשלג- אפשרי. בדוק. חוזרים מריצה בלי טיפת זיעה. איזה כיף. למדדתי שעכברים זה דבר שגרתי והם למעשה ה'ג'וקים' המקומיים. דבר אחרון, אין מה לעשות ולנטיין דיי- נראה הרבה יותר סקסי בגולה. ועכשיו נעבור לחלק הכי חשוב: הילדים.
לילדים לא קל ב כ ל ל, מאד מאד מתגעגעים לשגרה שלהם, לישראל, למשפחה, לחברים תחושת הזרות מכה בהם וגם בי וזה בהחלט משפיע.
"אמא, לא רוצים לשחק איתי"
"אמא, רציתי לשחק איתם, אבל הם לא הבינו אותי"
"אמא, שיחקתי לבד..."
"אמא, אני שותק כל היום..."
הלב נשבר. נקרע. מתפוצץ. התפרצות של בכי - "למה עברנו בכלל? אני רוצה לישראל, רוצה לבית ספר, לגן שלי". שיעור ענק. עבורי. עבורנו.
התמודדות יומיומית של שכנועים והסברים למה זה טוב, מהללת את השפה האנגלית כמה זה יעזור להם בעתיד, איזו מתנה נפלאה הם קיבלו.
הילדים רק רוצים חברים. זה הכל. 'עזבי אותי מהאנגלית'.
לימדנו אותם להגיד לחברים:
"?do you want to play"
אני שומעת אותם מתאמנים על המשפט. שוב ושוב. זה בהחלט עזר - יובל בישר לי היום בשמחה - שהוא שאל ושיתפו אותו במשחק 'תוספת'. כמה אושר להיות שייך להיות חלק מ...כמה זה חסר לו. תחושת הזרות משתלטת עלי. קיים בכולנו רצון עז להיות חלק, להרגיש שייכות. צורך בסיסי.
אני יודעת שזה יקח זמן. הסתגלות. למידה. סבלנות והרבה עזרה. הם יהיו בסדר. אני יודעת.
בנתיים מעבירים זמן איכות משפחתי. אני נמצאת הרבה עם הילדים. פעילות ביתית אחה"צ. הם הרבה אחד עם השני. לא פשוט. שבוע הבא חופש של שבוע מבית הספר. ניסע לטייל.
אהובים שלי יום אהבה שמח. אוהבת אתכם הכי בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה