'סופר מאמא'.

מי שקרא את הפוסטים הקודמים שלי כבר למד שבעקבות המעבר להולנד, אני נמצאת הרבה יותר זמן עם הילדים ובהחלט זכיתי וזוכה לעבור איתם תקופה מיוחדת ומאד מאתגרת. כמו בכל דבר נפלא ומאתגר, לפעמים חבוי גם צד יותר אפל ואפרורי והחלטתי הפעם לצאת מהמגירה (המילה 'מהארון' שחוקה לי מדיי) ולשתף את האמת. 
חייבת לציין שמטרת השיתוף אולי קצת אנוכית, אך אני באמת זקוקה לתמיכה דיגיטלית עוטפת ומחשמלת על מנת שארגיש שאני לא לבד ב'סיפור הזה'. 

הנה כמה אפיזודות אנושיות אשר משבשות תדיר את דעתי. אני מניחה שבעבר לא ממש הבחנתי בכך או
אולי יותר מדוייק להגיד שפשוט לא היה לי זמן לטרחן על זה פוסט?! אז הנה שולפת את ה'רשימה השחורה' שלי: 

1. זבל. ללכת עם הילדים ופתאום לגלות שיש לך ביד אוסף של זבל רק בלי שקית?! וסורי הפעם לא היינו בקטע חינוכי של 'יום ירוק לניקוי הוונדלפארק'. בבקשה שמישהו יסביר לי מה הקטע של לדחוף להורים שקיות זבל ביד?! האם פסחנו על החלק של ללמד את הזאטוטים על הפח ותפקידיו השונים? פליז שמישהו יסביר לי האם התופעה חולפת ומתי? 

2. 'מה בתוכנית' ?! הנה זה מתחיל: השעה שש בערב. מסיימים חוג התעמלות ועוד בחדר הלבשה מגיעה ה-- שאלה: 
ניתאי (6):"אמא, אז מה עושים עכשיו?" (בליווי מבט רציני ומודאג) 
אני עונה בסבלנות מופתית: "הולכים הביתה לאכול ארוחת ערב."  
ניתאי:"בסדר, אבל מה עושים? מה אני אעשה בבית? משעמם לי! (הילד עוד מזיע משיעור ספורט וגורב גרביים בחדר הלבשה) תשחקי איתי מונופול?!" (פרשנות- הכוונה מה בתוכנית? מה השלב הבא בלו"ז)
אני שוב עונה בסבלנות: "ניתוש אני רוצה להכין ארוחת ערב.."
ניתאי מזדעק: " אבל מה איתי? מה אני אעשה...?!"
אמנם אפיזודה 'מה בתוכנית?!' יחסית חדשה עבורי, אבל כבר מצליחה לשבש את עצביי החלשים.
בתור בחורה לא מתוכננת, ספוטנטנית (קצת פחות מאז שעברתי לכאן. אני מודה) מאיפה הם ירשו את החלק הזה של 'מה בתוכנית'?! זה לא הגנים שלי. בטוח. 

3. מקרר אנושי. אני מגיעה לביה"ס מחוייכת (בדר"כ) ומחכה בהתרגשות לפגוש את הילדים.
'שאלת השאלות' מוציאה אותי משיווי משקל במיוחד אם אני על עקבים:"אמא, מה הבאת לי לאכול?!"
אני חייבת לגונן כאן על ילדיי המהממים שהם בביה"ס עד השעה שלוש כל יום וכנראה שתי קופסאות אוכל עמוסות בכל טוב לא מספיקות תמיד, אבל זה שהם רואים את אמא בתור 'מקרר חייכן ואנושי' - טרם השלמתי עם זה. לפחות יצא מזה דבר חיובי שזה מדרבן אותי להתמיד בספורט ובתזונה בריאה. 

4. באלי! באלי. אני אפילו לא מפרטת. מי שמבין מבין והשאר - יפה לכם שהפנמתם. 

5. נהיגה. בהמשך לסעיף 1. לנסוע עם הילדים ברכב במיוחד באמסטרדם (שגם ככה צריך להיות סופר מרוכז בכביש ולהזהר לא לרמוס איזה זוג אופניים בדרך) ואז מתחיל מטר הבקשות: "אמא, מים", "אמא, קחי" "אמא, אני רעב..." ואני מחזיקה חזק את ההגה ומנסה להבין האם הילדים באמת חושבים שאני בשר ודם או סוג של 'תמנון' ממשחק מחשב?! 

6. מים. ארוחת ערב: מכינים. מסדרים ומגישים ואז אני מתיישבת לי ב׳נחת׳ ועולה בקשת ה- בקשות: "אמא, את יכולה להביא לי מים?!" כאן אני מודה ומתוודה שכבר תקופה ארוכה הילדים לוקחים חלק בהכנת האוכל, סידור או פינוי, אבל עדיין השאלה הזאת היא בדיוק כמו 'באלי' לוקח זמן ליישם שינויים ואנחנו בעיצומה של סדרת חינוך. מומלץ בחום לכל 'נערות/נערי המים'. 

7. אמא בשירותים. החלטתי לשים שלט ענק על דלת השירותים או אולי ללכת על מנעול פלדלת?! מה הקטע הזה שהם מתפרצים גם למקום המקודש הזה?! מה נסגר אתכם? מה אתם חושבים שאני בדיוק עושה שם? מכינה פתיתים ועוף? קוראת ספר להנאתי? (לדעתי רק גברים מצליחים לקרוא שם ספר...) 
'גוד בלס דה קידס' או שזה באמת רק אצלי?! לסעיף זה אני זקוקה לסולידריות -  אני יודעת שמדובר בתופעה חשוכה וגורפת אשר כמעט אינה זוכה לחשיפה.מ

זה לא הם, זה אנחנו. זה באמת לא אשמתם. הם באמת ובתמים 'דור האינסטנט' בגרסה מוגבלת. 
אם הפסקנו להגיש להם 'אוכל אינסטנט' מטעמי בריאות, אז המרנו את זה ל'אינסטנט מילולי- התנהגותי'. הם דורשים ומצפים כל דבר במהירות הבזק כמו בעולם הוירטואלי שהם מחוברים אליו כל כך. הם מקליקים, לוחצים ובדרך כלל ישר יש תגובה, והכל קורה כאן ועכשיו תוך ננו- שנייה.
מצאתי את עצמי מסבירה להם שאמא היא באמת לא 'אייפד סופר מאמא' - ואי אפשר ללחוץ ולקבל ישר תגובה. אמא היא עדיין בגרסת: 'קלט - עיבוד- פלט' ובמיוחד החלק של הזנת הנתונים לוקח לה קצת זמן. אני חושבת שלאחרונה הם מתחילים להאמין לי. 

אי אפשר לסיים פוסט בלי כמה תמונות של יובלי וניתאי המקסימים שלי המספקים לי כל יום מחדש סיבה לחייך ושלל רעיונות לפוסטים חדשים: 

עבר. עובר. עתיד. חלק ב׳.

שירבטתי את חלק ב' הכולל אוסף אקלקטי של חוויות הולנדיות. הכל סובייקטיבי אנד אובייקטיבי. קצת סטרפטיז רגשי והורמונלי. חוויתי. פלספני ובאמת לא מתיימר להגיד כלום. תהנו. 

׳מלחמת האור והחושך׳. 

לקום בחושך. אי אפשר להסביר את זה. הגוף הפיזי מתמרד. הנפש זועקת. פנסי הרחוב דולקים. צריך לקום ולהתארגן ועדיין חושך. להעיר את הילדים ועדיין חושך. לצאת לביה"ס ולעבודה ועדיין חושך. להדליק את פנסי האופניים. כל החושך הזה בבוקר לא תקין בעליל. קונטרסטי. מכביד. ורק לקראת 9 בבוקר מתחילה לה הזריחה. אם אפשר לקרוא למעבר בין שחור לגווני אפור: זריחה (ככה זה כאן בחורף). זה לא שאין לפעמים זריחות יפות, אבל הן מגיעות מאוחר מדיי בהנחה שהשמש החליטה לבקר אותנו. מודה ומתוודה: קשה לי מ א ד להתרגל לזה. אני ניזונה מאור השמש. זקוקה נואשות לאור של בוקר (ושמיים כחולים, אבל על זה אני עוד מוכנה להתפשר). אני זקוקה לאור של זריחה בשביל לינוק אנרגיות (כן, כן אתם מריחים כאן געגועים לזריחות בישראל). התרגלנו? לא. אבל נאלצים לחייך ולדדות ב א י ט י ו ת. בחושך. 

"החיים, זה כמו אופניים: אתה צריך להתקדם כל הזמן מבלי לעצור, כדי לא לאבד את שיווי המשקל" - אלברט איינשטיין. 

מיומנויות רכיבה. ההולנדים נולדים יחד עם האופניים. הם רוכבים מיומנים מגיל ינקות. מפדלים במקצועיות בכל סוגי מזג האוויר. בכל גיל. גומעים מרחקים והכל עם האופניים. הם מעמיסים (באלגנטיות) על האופניים הכל: ילדים, קניות וזר פרחים ענק. מה שמצליח להמם אותי כל פעם מחדש זה שהם פיתחו מיומנות רכיבה
'על- אנושית' ללא ידיים. היכולת כה משוכללת עד שראיתי בחורה מפדלת לה להנאתה, ביד שמאל היא אוחזת מגש פיצה וביד ימין היא בולסת לה סלייס עסיסי. סיפור אמיתי. פידול באופניים עם ידיים בכיסים, או פלאפון ביד ותינוק מקדימה. אני באמת לא מבינה איך הם עושים זאת. לא מומלץ לנסות בבית. ו'בחייאת' שימו כבר קסדות. לקח לי כמה שנים לחפור לילדים שלי כמה חשוב לחבוש קסדה, אז נכון שהם סוג של חייזרים כאן עם הקסדות על הראש אבל "איי דונט קר"!. 

בלאדי מאנדיי. 

יש כאן קונספט גאוני המשותף לרוב מדינות אירופה והלוואי שיום אחד פשוט נאמץ 'קופי- פייסט'  בארצנו הקטנטונת. השבוע מתחיל ביום שני. עד כאן לא חידשתי לכם כלום... יש כאן סופ"ש ארוך גם לילדים שזה גם נפלא (תלוי את מי שואלים כמובן) . יום שני מתחיל רגוע. רגוע. השבוע מתעורר לאיטו ורוב העסקים/ חנויות וכו׳ נפתחים רק בסביבות 12-1 צפונה. כמובן שבחברות עובדים כרגיל, אבל האווירה אחרת. יום שני רגוע זה מדבק. זה שפוי. זה קצב אחר במקום טרפת ראשון. גאוני לא? 

"אם אתם חושבים שאתם יכולים ואם אתם חושבים שאינכם יכולים, בשני המקרים אתם צודקים"  -
הנרי פורד. 

יובלי נבחר לתלמיד החודש. אנחנו בדיוק סוגרים כאן שנה ויובלי אוטוטו בן שמונה ומלמד את כולנו ש'השמיים הם הגבול'... וגם את השמיים אפשר לפרוץ ולצבוע בהרבה צבעים ... אם רוצים. כמה אני שמחה בשבילו ולומדת ממנו כל יום מהי נחישות. רצון והתמדה והכי הכי חשוב הוא באמת באמת נהנה מזה. 

לא עוצרת באדום. 
את טבילת האש ההולנדית שלי עברתי לפני חודש, כאשר חציתי מעבר חצייה באור אדום עם האופניים ונענשתי בדו"ח כואב של 80 יורו. אאוץ׳. לא עוברת באדום גם אם זה מפתה בלילה והרחוב ריק. אומרים שאנחנו לומדים דרך קושי ואז בוחרים אם להפוך את הקושי לתובנה. היה קשה לי לקבל, אבל הפנמתי. 

סרבול חורף.  
אם יש משהו שאני שונאת וגורם לי לגרדת ועצבנות יתר זה להרגיש מסורבלת. שונאת לבוש שכבות. שונאת לקשור את עצמי למוות עם עוד צעיף. כפפות כובע ומה לא (רק לסייג: יש לי 'פטיש' צעיפים ואוסף צעיפים מספיק בשביל לפתוח חנות, אבל אין קשר) לסרבול החורפי הזה לעולם לא אצליח להתרגל. מרגישה תמידית כמו
'דב קוטב' עם מעיל ענק ומגפיים. 

שיר מקסים שקט ומשובח לפתוח סופ"ש.

Lykke Li- I know places

להמלצות נוספות תכנסו לדף

 'ההמלצות הכי שוות למבקר באמסטרדם'  

עבר. עובר. עתיד - חלק א'

בתאריך 12.12.2012 בדיוק בשעה 12:00: מצאתי את הדירה שלנו באמסטרדם.

נכנסתי פנימה (ליתר דיוק: טיפסתי מתנשפת במעלה המדרגות התלולות) וישר ידעתי שזוהי הדירה שלנו.
פשוט הרגשתי. מי שמכיר אותי טוב ועבר איתי פז"מ של כמה וכמה שנים, שמע על כך בעבר שיש לי 'קטע חזק' ואף מצמרר עם 'מספרים', צמידות מספרים, תדירות מספרים, תאריכים מסויימים. אל דאגה, אני לא מתכוונת לצמררר אף אחד עכשיו ולכתוב על כך פוסט. 

אתם בטח שואלים - אז למה התחלת עם זה? כי אוטוטו חלפה לה שנה ואנו חוגגים מסיבת סילבסטר משפחתית למעבר לאמסטרדם (31.1.2014), וזוהי בהחלט הזדמנות נפלאה לכתוב ולשפוך פנימה את כל ה'רעשים'  שהצטברו בראשי בחודשים האחרונים. אז הנה אני מתחילה: 

ווואאאווו! (ארוךךךך) כמה עברנו בחודשים האחרונים, כפי שהילדים אומרים: 'מלאן ת'לפים' חוויות. 

אז הנה תמצית מזוקקת למי ששכח או טרם קרא את הפרקים הקודמים: 

1. שלג על עירי: עברנו לכאן בפברואר 2012. נחתנו ישירות לקור ולשלג ולבית ספר חדש
באמצע השנה (יש לציין שההולנדים כל הזמן מדברים על מזג אוויר- וזה מדבק. אני נדבקתי. מודה). 

2. בהמשך לסעיף 1 - ממש לומדים באדיקות לנתח את ה'אייקונים' בתחזית מזג האוויר ואת קרני השמש ברמות של דקות. שעות. אי אפשר להסביר או להבין את הכמיהה העצומה לשמש - עד שהיא פשוט איננה במשך ימים ואפילו שבועות. מרשם בדוק לדיכאון. בימי חורף שהשמש מגיחה- כ ו ל ם מחייכים.  

3. 'תובנות פה': שלושה ימים לאחר הנחיתה, בזמן שכולנו עדיין שרויים בהלם קל, 
עברתי תאונת אופניים כואבת אשר הותירה אותי עם מספר תובנות חשובות: 

• ללמוד לשלוט באגו והבטחון העצמי המופרז שלי - ולא לרכב על אופניים בשלג! יש לציין שזה כלי הרכב החביב עלי ו---על ההולנדים. 
• להבין כמה אנחנו יצורים מוגבלים כאשר אצבע אחת שבורה! פאקינג קמיצה אחת שבורה וחיי השתנו (-: 
• להודות לגדעון שרייבר סוכן הביטוח (ולסיגל ברננקה על ההפנייה לגדעון) שעשיתי ביטוח תכולה הכולל גם פלאפונים (250 יורו על החלפת מסך?!) 
• להודות לבן זוגי היקר אשר הכריח אותי לחזור לפדל ולהתמודד עם הטראומה (שאין שלג...) 
• להסביר לכולם שבן זוגי באמת בנאדם חביב והוא לא מכה אותי!!! חודש עם סימנים כחולים- וורודים על הפנים, כובע ענק ומשקפי שמש (שאין שמש!) שאת חדשה בשכונה - לא מוסיף קרדיט או נקודות למשפחה החדשה! 

4. מקור האושר: להסתכל על הילדים המקסימים והאמיצים שלי אשר עברו (ועוברים) חודשים לא פשוטים ומאתגרים: מעבר למדינה חדשה, שפה חדשה, ביה"ס חדש באמצע השנה, פרידה מחברים ומשפחה (ומהים), ללמוד כיצד רוכשים חברים חדשים כאשר אתה לא מדבר את השפה...כמה שינויים. 
ה'קטן' סובב את בית הספר ואותנו על האצבע ולימד אותם כמה דברים על התרבות הישראלית, מרדנות ונחישות, אבל עם הרבה הרבה חוש הומור. למדתי ממנו המון. לאט לאט, בנחישות האופיינית לו הוא למד אנגלית (וקארטה), רכש כמה חברים ועדיין נמצא בתהליך הסתגלות. הוא התאהב בקארטה, בעץ כריסטמס ובילדה ברזילאית מהממת בשם 'אנה- לואיזה', התמכר לסדרת ה'פנתר הורוד', מצייר מקסים והשנה אף התחיל לכתוב ולקרוא באנגלית. 
ה'גדול' שלי: למד מה זה לא להיות 'הכי טוב' בכיתה, שלא מבינים אותך, לא משחקים איתך...שיעור קשה לעבור בגילו הצעיר, אבל שיעור נפלא לחיים וכל הכבוד לו שהוא הסתגל ונקלט כל כך מהר - מוקף חברים בכל המסגרות, מדבר בבטחון ומציג פרוייקטים באנגלית. התאהב בהחלקה על הקרח, הרנינג ודגים טריים על כל סוגיהם, לומד נגינה על פסנתר והפך להיות מומחה במצגות POWER POINT, לומד 2 שפות חדשות במקביל...ועוד היד נטויה. זה לא שהכל סילאן, אבל אני בטוחה שהתקופה הזאת תעצב ותחשל אותם ותתרום להם כל כך הרבה לחיים. 

אני באמת ובתמים מסתכלת עליהם ונפעמת: לא יודעת אם הייתי מסוגלת לעשות חצי מזה ועוד לחייך.
הם נחשפים לכל כך הרבה תרבויות חדשות, אנשים מכל העולם, חגים, טיולים, מאכלים, מתמודדים עם פרידות מחברים בביה"ס הבינלאומי, געגועים למשפחה לחברים,  והכי חשוב (בעיני): מאושרים ולומדים להיות אזרחי העולם ולכבד את כולם. לומדים על מודעות וסבלנות כלפי האחר. 
אני מתעדת כל הזמן את הגיגיהם השנונים בדף הפייסבוק שלי: הגיגים של ילדים 

 Winter celebration AICS school

Winter celebration AICS school 

5. 'האופניים ואני'- סיפור אהבה: דרך הפידול ברחבי העיר, למדתי להכיר את אמסטרדם- וזה בהחלט יחסי אהבה-אהבה:קצת קשה לי איתה בחורף: אפרורית לי מדיי וקרררר. קר לי אפילו בריסים, בכל נקודה בגוף,  אבל עם כל זאת כמה אמסטרדם כיפית, מפתיעה, כל הזמן קורה בה משהו, היא אף פעם לא משעמממת ויחד עם זאת העיר רגועה. שקטה. 
למדתי להקשיב לשקט (מי שמכיר אותי בטוח מחייך ויודע שעבורי זה לא פשוט). למדתי לעצור. לנשום. להתבונן בדברים ולא לחלוף על פניהם כי 'אין לי זמן'. משגרת חיים עמוסה, לחוצה של חיים לבד בארץ עם ילדים, משרה מלאה, בן זוג שמגיע רק בסופ"ש ----עברתי למצב צבירה אחר לגמרי שהוא אינו פשוט לאדם מפוצץ אנרגיות כמותי, אבל בהחלט לאט לאט הדברים מחלחלים. עובדת על זה. לומדת על עצמי דברים חדשים. מפתיע בגילי המופלג, אך אפשרי. 

6. 'האפשרויות הבלתי מוגבלות':  חוץ מלעבור להיות רואת חשבון, עו"ד ורוקחת- עברתי על לא מעט מקצועות חדשים, שינוי כיוון, חיפוש, תחביבים---רעיונות מגירה---שינויים--- כמובן הרוב נרקם בדימיוני העשיר והפורה, אבל בהחלט עודף זמן, שקט ו'הכל פתוח' עבור אנשים כמוני מדובר בחוויה מטלטלת.
אני לאט ובטוח בונה לי תעדוף. סדר יום. פרויקטים ועיסוקים שאני אוהבת ומנסה להדוף מחשבות שליליות האופיינות ל'דור האיקס' המנקרות בראשי: "את מבזבזת את זמנך, הזמן חולף לו ואת לא מתקדמת, את חייבת להתגבש לגבי הקריירה!, לא תוכלי לחזור לשוק...."ועוד ועוד. סיי נו מור!

יש לי חדשות בשביל עצמי: זהו, שאני לא חייבת כלום! לא חייבת להתגבש על כלום! אני כאן ועכשיו. מתכוונת להנות מכל רגע (כמה שאני יכולה), לעשות 'כל-מיני' עד שארגיש מה מדוייק לי, לעבוד במה שאבחר או יתגלגל לפתחי,  או לפחות לנסות. להנות ממה שיש לי עכשיו! ולא ממה שאין, וכן זה בסדר שיש הרבה דברים שאני אוהבת. 'דור האיקס' המבולבל מחפש תדיר אחר האושר במקום להבין שזה עמוק עמוק בפנים. אנחנו דור עם אובר רגישות, אובר מודעות, אובר להכל. 
אז JUST GET OVER IT זה בסדר. אני מקבלת את זה. אני עושה כלמיני ולומדת להנות מכל רגע (או 80% מהרגעים...גם טוב). 

7. 'אורגני לי': כולם כאן ב'קטע ירוק- ירוק בהיר' ולמען האמת: זה מדבק.
גם בארץ היינו בקטע של אוכל בריא, אבל הבריא והאורגני בארץ - יקר ברמות פושעות ולא מבוקר דיו מה שגורם לי  להרגיש שאני משלמת ביוקר ואוכלת 'דה סיים שיט'. כאן, האורגני יותר זול מ'רמי לוי' ואחיו בארץ... אז אני מרגישה טוב לדחוס אותו למקרר ההולנדי הקטן שלי ולהרגיש 'בריאות'. 

8. Times stays long enough for those who use it- ליאונרדו דה וינצ'י 
למדתי שרק שאנו עובדים - אנו יעילים בניהול זמן. כאשר נמצאים בפורמט אחר, אני לא יודעת מה בדיוק משתבש בתוכנת 'ניהול הזמן', היא פשוט משתבשת לה בין הפרוייקטים, סידורים, ילדים, כביסות, בישולים, עוד סידורים 'נורא חשובים' ענייני ביהס ועוד. אני פשוט פחות יעילה. מתבוננת ומקבלת את זה על כל ההפרות בדרך. 
איש חכם אחר אמר:  (Lao Tzu)

"Time is a created thing. To say, 'I don't have time,' is like saying, 'I don't want to'."

.בהחלט חומר למחשבה 
.עכשיו, כל מה שנותר הוא להבטיח (לעצמי) שבקרוב יהיה פוסט 'חלק ב' וכמובן תמונות 

חשבון נפש הולנדי לקראת יום כיפור

התגעגעתם? גמאני. הרבה זמן לא כתבתי והרבה התרחש מאז הפוסט האחרון. אז מה היה לנו? 
חופש ארוךךךךך, אך משובח בישראל, הולנד ונורבגיה (יש אלבום מהמם למי שפספס את התמונות מהטיול בנורבגיה בפייסבוק- http://goo.gl/OwT9h7) 

חזרה לשגרה שכללה שינויים חיוביים ואפילו מאאאאאד: 

- הילדים ממש רצו לחזור לבית ספר הבינלאומי - נראה לי הם חטפו 'אובר-דוז' קליל מהטבע בנורבגיה.
כמה מענג לשמוע את זה אחרי מה שעברנו שנה שעברה, במיוחד עם ניתאי. אמן שימשיך. חמסה-
שום-בצל והרנינג.  
- ניתאי התחיל ללכת ל'קהילה עברית' - בית החינוך של הקהילה הצעירה אחת לשבועיים ביום א'. הוא כל כך נרגש לפגוש במקום אחד כל כך הרבה ילדים המדברים עברית. יובלי הולך שנה שנייה לצופים. שורשים פה. 
- זמן חוגים: אז יש כאן קטע 'עצבני' עם ענייני החוגים. באופן אישי, אני לא אוהבת לרפד את הימים של הילדים ב'אובר חוגים' בטח לא בגיל הזה, אבל כולם כאן בחוגים כמעט כל יום, ואני מודה שלקראת החורף אני מנסה להכין אותם (ואותי) לחורף, כי לילדים כאן אין הרבה זמן למפגשים חברתיים כי הם מלאים בחוגים...
אז חכם אחד אמר 'ברומא התנהג כרומאי'- לא?  אני מתחילה למלא את יומם בחוגים ויש את עניין השחייה שצריכים פה לקבל דיפלומת A-B-C  בשחייה (שחייה אולימפית?!), ואם לא, הם לא יכולים לשחות ללא מצופים ומבוגר בבריכה- גם אם אתה בן 12. ילדיי חושבים ומרגישים כדגים לאחר שיעורי השחייה שהם עברו בארץ ושעות ים מטורפות שהם צברו ---אבל מסתבר שלהולנדים זה לא מספיק טוב, ובגלל כל התעלות ושפע המים - יש כאן סטנדרטים אחרים ומחמירים ואנו צריכים להתחיל מהתחלה, כמה סגנונות, שחייה מתחת למים עם בגדים קפיצות ראש - בקיצור חוג שחייה, קארטה, חוג אנגלית, חוג עברית והילדים בקשו: כינור ופסנתר. יהיה חורף מעניין. בטוח. 
- הם אפילו מדברים קצת אנגלית ?! דיברנו כבר על המיתוס, אבל איזה כיף לשמוע אותם מדברים משפטים שלמים --- אני נפעמת!  גאה בכם מתוקים! 
- הגיע הזמן להשקיע בעצמי- עכשיו שחזרנו לשגרה, הילדים צריכים אותי אבל מ 3...ומה עכשיו לעזאזל אני עושה עם כל הזמן הפנוי??? אז יש כמה 'רעיונות מגירה' שהתחלתי לגלגל לבד ועם עוד שותפים- מבטיחה לשתף בהמשך ברגע שיהיה רלוונטי. 
- Ik begin om Nederlands te leren----כן. אני מתחילה ללמוד הולנדית! למה? ככה. כי אני רוצה להבין מה אני 
קונה בסופר ואיך אומרים כמון או קמח מלא או רימון ושאני מקבלת מכתב להבין בגדול מה רוצים מחיי, ושאני מקבלת הודעות בטלפון - להפסיק להתקשר לחברה ולהשמיע לה את ההודעה לתרגום (מוגבלת או לא!) וכמובן בשביל ילדיי ששואלים אותי כל מיני שאלות ואין לי שמץ...
- התחלתי לגשש לגבי עבודה- חלקית, מזערית (-: הכוונה לא משרה תובענית עכשיו שתסגור את יומי כי נכון שקצתי בשוטטות, אבל עדיין עושה ספורט ויוגה ועניינים אחרים וקצת פרוייקטים של דיגיטל, מסתובבת בעיר ומחפשת מקומות חדשים לכתוב עליהם וגם ארגוני בית וכו' וכל נושא הילדים: חוגים וחברים עדיין גובה מחיר של זמן והרבה מאמצים אבל ניחא- אני רוצה לעבוד בעיר! (יאללה להפיץ לגורמים הרלוונטיים).  
-  הקיץ הזה היה מ-ה-מ-ם באמסטרדם- אפילו ניערתי מאבק את בגדי הקיץ. היה חםםם! כבר רשמתי בעבר- כאשר חם בעיר והשמש זורחת- החיים מחייכים כאן לכולם- ללא הבדל דת, גזע ומין (מתכון מעולה למי שסובל מדכאון). כולם בחוץ, משילים חולצות, חושפים רגליים ושותים הרבה. אז נהנו להרגיש את הקיץ בעיר אחרי החורף הבלתי נגמר - ובהחלט ספגנו הרבה שמש השנה. אין תלונות.  
- חגגנו את ראש השנה עם משפחתי המקסימה שהגיעה לבקר ועכשיו מתכוננים לקראת יום כיפור- אופניים כבר יש (-: 
- אני בהחלט צוברת קילומטראז' בעיר: המלצות על מקומות בילוי, אטרקציות, שווקים, שופינג, מספרה, ניקוי יבש, ספקי שירות...הכל נרשם. מרגישה שאני מכירה דיי הרבה יחסית למהגרת חדשה וכיף להמליץ. אשמח שתשתפו את הבלוג או תפנו אלי מי שמתכנן ביקור בעיר. בבלוג מצד ימין יש את 'רשימת החיים הטובים' עם כל ההמלצות שלי. אשמח אם תשלחו אלי המלצות נוספות מהעיר. 
- הכי חשוב: אנו מתכננים ביקור בישראל באוקטובר אז הדירה המהממת שלנו מיועדת להשכרה או להחלפה בין התאריכים 19-29.10 - לרציניים בלבד. מתאימה למשפחה עם שלושה ילדים, זוג או חברים. זהו. (פרטים נוספים בפרטי) 
קצת תמונות וגמר חתימה טובה. 

שייט בתעלות 

ניתאי בפעילות ראש השנה- 'קהילה עברית'

ביקור נוסף בחיטהורן ה'וונציה של הולנד'

Museumplein

על הכל ולא כלום.

הרבה זמן לא כתבתי. נורא רציתי לפרוק, אך לא הכל אפשר לשתף במדיה הדיגיטלית. החודש האחרון היה עמוס בביקורי משפחות שמאד עזרו לנו, בחוויות מורכבות ונעצור כאן.
אך יש לא מעט דברים שאני יותר משמחה לשתף.
אני יושבת לי בקפה שכונתי ב׳אלברט קייפ מרקט׳ אשר נמצא בשכונת הפייפ. שכונה צבעונית, היפסטרית, וינטאג׳ית, ניים - איט. הכל הולך כאן. אני כל כך אוהבת להשקיף החוצה על העוברים ושבים, הזמן עוצר מלכת ואני מתנתקת וכותבת.

אז מה אני כן יכולה לשתף?

שוב אני מעבירה את השרביט לבלגיה שאלמלא גרנו כאן אני מניחה שלעולם לא הייתי טורחת לבקר בה או בטח לכתוב עליה. טיילנו כמה ימים באזור מקסים הנקרא: ארדנים. וואוו.
זה באמת כמו לטייל בתוך גלויה ציורית. כפרים קסומים לצד אגמים, צוקים גבוהים בתוך טבע פראי והרבה אטרקציות מכל וכל: מצודות, מסלול מבוכים, מערות נטיפים, פארקים, שייט, מרכז החלל האירופי ועוד והכי טוב פשוט ללכת לאיבוד בתוך העיירות והכפרים הקטנים. הכל ירוק וירוק טבע עשיר שפשוט מקיף אותך מכל עבר וכמובן כמו שכבר הכרתם אותי: אוכל משובחחחח. ווואו. לא אפרט כאן הכל, אבל הילדים שלי מתנסים בהכל. יובלי החליט לנסות שבלולים. הרבה מסעדות משפחתיות קטנות ופשוט מדהימות. אין מילים. אוכלים כאן טוב ואני מודעת לזה שלקראת ביקורנו בארץ והים הכחול אני צריכה להרגיע.

אז עד כאן על הארדנים. מומלץ בחום ומי שרוצה מסלול, מקום לינה ועוד המלצות בבקשה לפנות אלי.

הילדים חזרו לאחר חופש ארוך של שבועיים לבית ספר והמצב משתפר. יותר חברים. ניתאי פחות מתמרד והפנים שהוא נשאר בנתיים כאן. בסה״כ הוא מתקדם ממש יפה ויובלי גם. מקסימים שלי.
ליובלי קנינו רולר בליידס והוא מאושר, וניתוש קיבל אופניים חדשות ורוכב איתנו לבית ספר כמו ילד גדול. כמובן שאני מחסירה פעימות במהלך הרכיבה. הרבה נשימות... בכל זאת אנחנו רוכבים בכבישי אופניים. הם לדעתי הילדים היחידים שרוכבים עם קסדה. זה קטע הזוי כאן שאף אחד לא שם קסדה ותינוקות וילדים קטנים על אופניים ללא שום הגנה. לא טחנו להם ״קסדה בראש טוב?!?״

בנוסף אני ממשיכה לתור את העיר ולגלות כמה היא קסומה וכיפית במיוחד שהיא מתחמממת.
עוד חנויות מגניבות, מסעדות מעולות, שוק פשפשים, ברים שכונתיים ועוד מיני סוכריות. כיף.

לגבי, אני בצומת דרכים באמסטרדם- מצד אחד מגששת לגבי עבודה אבל רק דרך קשרים מצד שני עובדת על כל מיני דברים, רעיונות חדשים והרבה עם הילדים... אני פשוט מחכה להם. ממש ככה. אם בארץ הייתי בג׳ינגול מתמיד כאן אני בקצב אחר, רגוע, שפוי, זמני זה ברור אז אני מאפשרת לעצמי להנות.

בקרוב ביקור בישראל- ביולי. הילדים סופרים ימים וגם אני כבר כמהה להרגיש את החול ולראות את הכחול האינסופי של הים. געגועים עזים למשפחה ולחברים.

זהו עד כאן. למי שבא לביקור אני מתחילה לרשום בבלוג המלצות על מסעדות, ברים וכו׳ תהנו.

סופ״ש מקסים ורגוע לכולם.

ניפוץ מיתוסים.

זה הולך להיות פוסט קצר וענייני. 
כל כולו יתרכז במספר מיתוסים שאני מתכוונת לנפץ: 

1. זה נכון שהאוכל ההולנדי לא נחשב גורמה או משובח ו'האחות הקטנה' בלגיה ו'האחות החורגת' צרפת באמת גונבות את כל ההצגה, אבל בהחלט אפשר למצוא באמסטרדם אוכל משובח, שווקים צבעוניים עשירים ומלאי כל טוב והעיר מרופדת במסעדות מגניבות שאכתוב עליהן בפוסט נפרד. מבטיחה שלא תשארו רעבים אחרי זה. 

2. ילדים קטנים רוכשים שפה חדשה תוך חודשיים... בבקשה מי שטוען כך שמיד יגש ללשכתי. זה נכון שהתאים במוח בגיל הרך מהירים וקולטים בקצב אחר של מבוגר, אך התהליך ארוך ומייגע ולוקח לפחות מספר חודשים עד שנה עד שהם מדברים ומתקשרים ממש בשפה אחרת. מי שעדיין חושב אחרת מוזמן לתצפת על הנסיכים שלי יובל וניתאי וללמוד. 

3. 'עם ישראל חי' - אז עם ישראל חי, נושם ומאוחד גם בגולה...זה לא בדיוק מיתוס אבל אני חייבת לציין שהכרתי כאן ישראלים מקסימים. יש תמיד את אלו שמאד אוהבים לעזור לחדשים ויש כאלו שפחות. יש את הישראלי ה'מצוי' ויש את ה'רצוי'. היינו בהופעת ג'אז משובחת של כמה הרכבי ג'אז ישראליים מוכשרים ברמה בינלאומית ונדהמנו מהכשרון, חגגנו יום עצמאות עם כל מה שצריך בשביל להרגיש עצמאות בגולה: שמש, 'על האש', חומוס, טחינה, סלט קצוץ, סלט כרוב...והתחושה היא שהישראלים נמצאים בכל מקום. זה בהחלט מחמם את הלב במיוחד שנמצאים רחוק מהמשפחה. 

4. ולסיכום: רק תראו איך התמונות משתבחות כאשר יש שמש. אולי זה האנרגיות שלי שמושפעות מכל מעלה ואייקון של ענן בתחזית מזג אוויר אבל זה פשוט נראה יותר טוב. 

מתחמם...

מודה שלא יכלתי לכתוב ואני תולה את האשמה במזג האוויר. הקור פשוט כיבה אותי. מי שמכיר אותי יודע היטב כמה קשה וכמה נדרש בשביל לכבות אותי... לקום בבוקר לאפור ולפתיתי שלג נעשה גדול עלי.
מה שמחזיק אותי הוא לשמוע שזה באמת החורף הכי ארוך וקשה ואוטוטו מזג האוויר משתנה והעיר חלומית. שלא תטעו, העיר אכן חלומית וכיפית שהשמש זורחת והאנרגיות בשמיים, אבל פשוט אלו ימים נדירים ובתור ׳חולת ים׳ המצב החל להשפיע עלי ונכנסתי למצב התחפרות ביתי צפוף.
אתמול היה יום שמש כיפי בערך 7 מעלות ומי מאמין שאני כ'אחרונת ההולנדים' פשטתי את אבריי והתחרדנתי לקרניי השמש הקרירה עם חיוך ענק פרוש על פניי. יש לציין שהייתי עטופה עם מעיל וכל מה שצריך, אבל בהחלט השמש הוציאה אותי בצהלה מהבית.

אז מה היה לנו בשבועיים האחרונים? חגים וארוחות... חגגנו פסח עם חברים באמסטרדם ועוד 30 ישראלים מכל וכל, תמהיל מעניין ומשעשע של ישראלים חלקם שנים פה חלקם זמן קצוב, הדבר שהכי שעשע אותי שהכרתי זוג חביב עם ילדים הגבר נראה כמו רואה חשבון או איש הייטק אפרורי  (סליחה על הסטיגמות) ובסוף הוא מספר לנו שיש לו רשת חנויות סקס בעיר... רשת מובילה עם כל הדברים הכי חדישים בתחום... כל כך רציתי לשאול: איך חיי הסקס שלכם ואם הוא קודם בודק בבית... אבל בכל זאת ערב חג אז נדמתי...(-: 

היה ממש כיף שמח וכמובן אוכל בשפע, כי חלילה וחס שמישהו יישאר רעב. חגי ישראל תמיד כרוכים באוכל ואם אפשר עשרה סוגים לכל מנה הרי זה משובח.

קראנו את ההגדה, אכלנו, שרנו היה ממש שמח.
מעבר לזה אנחנו עדיין בשלבי הסתגלות לבית ספר, ניתוש בתהליך וזה בהחלט לא פשוט אבל אני מאמינה שזמן ותמיכה שלנו יעזרו ובסוף יהיה בסדר. הוא לאט לאט מפנים שלא מדברים ולא ידברו עברית בבית ספר וזהו. ליויתי אותו בטיול כיתתי ל'גן הבוטני' ושהגיעה שעת הצהריים התרגשתי לראות את קופסאות האוכל של הילדים מכל העולם: הודי, יפני, קולימביאני, קוריאני...זה נראה מפתה. 

בקרוב המשפחות של שאול ושלי מגיעות לביקור והילדים יהיו בחופשה ארוכה בחודש מאי ואנחנו מתכננים לטייל.

ניתוש המהמם חוגג ברביעי יומהולדת וכולנו מתרגשים. נחגוג לו גם בכיתה ונארגן לו גם יום כיף... כמו אחיו הוא הזמין ׳לונדון׳ והבטחנו שנגיע לשם בקרוב. 

עד כאן דיווחים וכמובן תמונות. שבוע מקסים

אימון אישי.

אז מה עברנו השבוע?

התאמנתי ביצירת ׳פליי-דייט׳ עם האמהות. אני משתפרת. זורמת במצב החדש ומקבלת בשתיקה את העובדה שלקבוע עוד שבועיים - זה בסדר. לא אשנה אותם, זה כל כך מושרש וחייבת לציין שמזל שנרשמנו לבית ספר בינלאומי- לא כולם ככה.
מה לא עושים בשביל שהילדים יהיו מאושרים? זה בהחלט חדש בשביל אמא כמוני שרגילה באותו רגע להחליט מה בא לה.
כבר כתבתי שהספונטניות שלי יושבת בפינה בשקט ממתינה?!?

חוצמזה, בתור ׳מסמסת וווטאספית׳ כבדה אני ממש ממש בהלם שההולנדים רוכבים על האופניים וביד אחת מסמסים, קוראים חדשות. מה לא. איזו
מיומנות - כל הכבוד! זאת מופרעות לשמה אבל לי בהחלט אין זכות דיבור.

יובלי הנסיך שלי שבוע הבא יהיה בן 7. לילדים יש חלומות... וליובלי יש חלום: לעלות על ׳מגדל אייפל׳. לקחנו אותו בעבר, אבל בגלל התורים הארוכים בקשנו ממנו פשוט להביט למעלה: הנה אייפל. יובלי שלי מספיק חכם ומיד הכריז: ״אמא, זה רק חצי חלום...״. אנחנו לא נעשה כאן מסיבת יומהולדת לחברים, אז אנחנו וויקאנד הבא בפריז. הזמנתי מראש כרטיסים לאייפל - ליתר בטחון. בנוסף נפתיע אותם למחרת ב״יורודיסני״. עדכונים בהמשך.

גילוי נאות אחרון: לקחתי מאמן כושר. רכשתי חבילה של עשרה מפגשים בני שעה בפארק. זה הרבה יותר זול מהארץ. למאמן שלי קוראים: ריצ׳רד והוא ממש אכזרי. לא מוותר לי למרות ההתבכיינות שלי ופירוט של כל הפציעות שלי.
הצבנו מטרות/ יעדים ואני תקווה שבמשולש הקיים של אופניים. ריצה ואימון... האוכל וכל חשקיי בנושא יהיו לפחות מאוזנים.

זהו. שבת שלום וכמובן תמונות.

It's a Play Date Time!

השבוע שלי מתחיל להיות עמוס ל'התמלא' לו. שלב סידורי המעבר מדלדל בשלב זה, אך שלא עובדים יש 'כלמיני' סידורים חדשים ׳ברי חשיבות׳ הממלאים את יומני הקט. נכנסת יותר ברצינות לענייני הריצה ואף קבעתי לי עם מאמן ריצה כדי שלא אמצא את עצמי מנוטרלת שוב עקב פציעה. נהנית לגלות את העיר ומתלהבת מכל מכולת טורקית או לבנונית הנחשפת לפני כאילו ראיתי בפעם הראשונה בחיי 'בורגול', ואף רכשתי כרטיס מוזיאונים- לשנה. יש קטע כזה שלא עובדים במיוחד בחו"ל ---חייבים ל'ינוק קצת תרבות' וכמובן מוזיאונים. מאין משוואה לא ברורה שכולנו מכירים ונשאבים אליה. אז גם לי יש. בנוסף שאול ואני יצאנו פעם ראשונה בערב. מצאנו בייביסטיר שגם מדברת עברית. עבר בשלום אבל הבייביסיטר פוטרה בבוקר על ידי ניתאי. נמשיך לראיין. 

ועכשיו לנושא המרכזי של הפוסט: פליי דייט טיים. תקשיבו, ותקשיבו טוב: לקבוע כאן מפגש עם חבר זה כמו 'חיזור גורלי'. יש מחזר ויש מחוזר ויש את כל המרכיבים לרומן קטן ומרגש. 

הנה התיאור לפרטי פרטים: אין רשימת טלפונים של הכיתה... יש רק מיילים וזה בגלל שמירה על פרטיות.

שלב ראשון: צריך לשלוח מייל חביב לאמא ודיי לשווק את עצמי ואת ילדי האהוב והחכם. השלב השני (שהוא הקשה מכל): שלב ההמתנה שהוא מורט עצבים. חזרתי לגיל 17 זה כמו לחכות לטלפון אחרי דייט ראשון.

אני ממשיכה: האמא ענתה לי!!!! יו - הו. בשלב זה מתברר ששגיתי בשם הילד יובל קרא לו: טקה ומסתבר שקוראים לו ׳טוקאר׳ אבל האמא סלחה והבינה שאני עולה חדשה. זה עבר בשלום. המייל הבא- תיאום המפגש:  אנחנו 'ממש מתחברות' וזה כבר מאפשר לחשוף טלפון אישי וכתובת ואפילו קבענו זמן ומפגש כמובן תחת זמן מוגדר. 'הספונטניות שלי' מתכווצת ונמעכת סופית, נזקרת לפינה וממתינה בשקט שאקרא לה שוב. אני שמחה לבשר שנקבע ה מ פ ג ש הראשון. הבטחתי להיות המתורגמנית באמצע ועכשיו כל שנותר לכם זה לאחל ליובלי ולאמא שזה יעבור בשלום. שבוע טוב. ותמונות.

Do you want to play with me ???

אז מה עברנו...שלג שלג ושלג. 

למדתי לרוץ ברוח, בגשם ובשלג- אפשרי. בדוק. חוזרים מריצה בלי טיפת זיעה. איזה כיף. למדדתי שעכברים זה דבר שגרתי והם למעשה ה'ג'וקים' המקומיים. דבר אחרון, אין מה לעשות ולנטיין דיי- נראה הרבה יותר סקסי בגולה. ועכשיו נעבור לחלק הכי חשוב: הילדים. 

לילדים לא קל ב כ ל ל, מאד מאד מתגעגעים לשגרה שלהם, לישראל, למשפחה, לחברים תחושת הזרות מכה בהם וגם בי וזה בהחלט משפיע.  

"אמא, לא רוצים לשחק איתי"

"אמא, רציתי לשחק איתם, אבל הם לא הבינו אותי" 

"אמא,  שיחקתי לבד..." 

"אמא, אני שותק כל היום..."  

הלב נשבר. נקרע. מתפוצץ. התפרצות של בכי - "למה עברנו בכלל? אני רוצה לישראל, רוצה לבית ספר, לגן שלי". שיעור ענק. עבורי. עבורנו. 

התמודדות יומיומית של שכנועים והסברים למה זה טוב, מהללת את השפה האנגלית כמה זה יעזור להם בעתיד, איזו מתנה נפלאה הם קיבלו.  

הילדים רק רוצים חברים. זה הכל. 'עזבי אותי מהאנגלית'. 

לימדנו אותם להגיד לחברים: 

"?do you want to play" 

אני שומעת אותם מתאמנים על המשפט. שוב ושוב. זה בהחלט עזר - יובל בישר לי היום בשמחה - שהוא שאל ושיתפו אותו במשחק 'תוספת'. כמה אושר להיות שייך להיות חלק מ...כמה זה חסר לו. תחושת הזרות משתלטת עלי. קיים בכולנו רצון עז להיות חלק, להרגיש שייכות. צורך בסיסי. 

אני יודעת שזה יקח זמן. הסתגלות. למידה. סבלנות והרבה עזרה. הם יהיו בסדר. אני יודעת. 

בנתיים מעבירים זמן איכות משפחתי. אני נמצאת הרבה עם הילדים. פעילות ביתית אחה"צ. הם הרבה אחד עם השני. לא פשוט. שבוע הבא חופש של שבוע מבית הספר. ניסע לטייל. 

אהובים שלי יום אהבה שמח. אוהבת אתכם הכי בעולם.