גרפיטי במדים

ד' הקצינה התפרצה לחדר הטלפונים הקטן בדרמתיות.

צעדיה המאיימים נשמעו למרחוק. כל צעד חזק ורועם מקודמו

ככל שקרבו הצעדים, נשמעו כרעמת תופי מלחמה.

עמדתי רועדת ומפוחדת יחד עם חניכות קורס מ"כיות מחזור 13 בה"ד 12, חורף 92

ניסיתי להשאר יציבה וזקופה, למעשה, פיללתי שבור יפער ברצפה הישנה...

בחדר היה רק חלון קטן עם וילון פרחוני מכוסה אבק ולכלוך אשר מעולם לא נוקה. כולנו הבטנו לעברו מחפשות קרן שמש שתאיר את הרגע ותגאל אותנו מהמעמד המייסר.

היא נעמדה צמוד לחלון בקשיחות והביטה לעברנו, חרכה אותנו במבטה.  

חניכות זוטרות, הרועדות מכל דרג העומד מולנו. שבוע שביעי בקורס מ"כיות.

ד' היתה גדולת ממדים, שיערה קצוץ בצבע צהוב זרחני דהוי וקעקוע הינדי לא ברור מתנוסס על עורפה.

כתמי זיעה ענקיים תמיד ניקדו את מדיה המגוהצים. פחדתי ממנה מהיום הראשון. קולה צווחני ואיטי.

היא תמיד ניסתה לשלב ולדחוס כמה שיותר מונחים צבאיים בכל משפט שני: "פתח סוגריים", קרי, קו נטוי, קו תחתון, חר"פ, חמ"ל, חמ"ן, מש"ק, תקניות, יח"ש, ח"ן גורמת לנו להבין כמה אנחנו פעורות ולא מבינות כלום.

היא מעולם לא צחקה. הכי רחוק שהיא היתה מסוגלת לייצר זה מעין פס מרוח הנראה כמו גיחוך מעוות.

ניתן היה לחתוך את המתח בסכין.

ד' החלה לצעוד באיטיות לעברנו. מתקרבת יותר ויותר. החדר נסגר עלינו. החלון לא הצליח להכיל את המעמד.

הלחץ עטף אותנו. מעולם לא פחדתי כך.

ע' מפקדת הקורס נכנסה ישר אחריה. דמות שנויה במחלוקת, זעירה עם רעמת תלתלים עצומה אשר הוסיפה לה כמה ס"מ של גובה ואומץ. אין לדעת אם הדרגות שיבשו את דעתה ותרמו לקורטוב הרוע שנטף ממנה באופן קבוע.

היא הביטה סביב על חדר הטלפונים הציבוריים החבוט ועמוס לעייפה בגרפיטי צבעוני ומקושקש של אינספור מספרי טלפון, שמות חניכות הקורס ממחזורים שונים, 'איילה ואבי לנצח', 'שירי היפה חולה עלייך', 'יריב עיניים שלי', 'אפרת המורעלת', 'מחזור 6 אלופות', 'רוני הבן זונה' ועוד כל מיני ססמאות ריקות מתוכן וקללות עסיסיות.

מחזור 13,קורס מ"כיות, בה"ד 12, חורף 92 חיכה דומם למוצא פיה. היא סרקה את הקירות מזועזעת כאילו זאת הפעם הראשונה שהיא נחשפת לזוועות קרב. לאחר דקות שהרגישו כמו שעות זרקה לעברנו:

"בנות! מה שאתן רואות לפניכן נקרא: השחתת ציוד, וונדליזם לשמו, ברבריות. לא מה שאנו מצפים

מחניכות העתידות להיות מפקדות בצבא!". היא עצרה. המתח גבר. ע' לקחה נשימה עמוקה והמשיכה בקול רועם: "מדובר במעשה חמור ותהיינה לכך השלכות, כל מי שלקחה בזה חלק צריכה להתבייש".

החניכות נעו בחוסר שקט.

מחשבותינו נדדו אל חדר הטלפונים הצבעוני, המפלט האהוב עלינו בימי טרום הפלאפונים. כל אחת סרקה בדימיונה את הרגעים האלה, עם השפורפרת ביד, הקשר היחיד שלנו לעולם החיצון שננטש מאחור.

בכל ערב, שעטנו כולנו אל החדר, מורעבות לשמוע את קולה של אמא או חבר,

לשתף בתלאותינו, כמה אנו סובלות וקשה לנו בקורס. חדר הטלפונים הפך להיות מנה יומית של חיזוקים ואהבה ורק לאחר מכן היינו מצליחות להתקפל 'קיפול שמונה' לכיבוי אורות.

אין כמעט אחת שלא קשקשה או חרטה את שמה על הקיר. מדובר במסורת של שנים ומסורת לא שוברים!

כל שמות החניכות הופיעו בסדר מופתי וכל אחת מאיתנו ייחלה באותו הרגע ששמה הוצנע או דהה.

רשות הדיבור עבר לקצינה ע' אשר המשיכה בנאום עם שלל מונחים צבאיים, ראשי תיבות אשר כרגיל לא הבנו, ערכים, ציונות ומה לא. היא כל הזמן צעדה מצד לצד וראשי הסתחרר. גרוני ייבש ועיני צרבו מעייפות.

רציתי לצרוח:"דיי! הבנו! תגאלי אותנו. מי האשמות? !ומה גזר הדין?"

  

היא התקרבה באיטיות לעבר הקיר השמאלי אשר היה מקושקש קצת פחות וסקרה את הטקסטים המשורבטים. ואז, התקרבה עוד יותר. הצביעה על השמות וקראה:

"דנה, שירי ורוית גשנה אלי!". כמעט התעלפתי ששמי עלה. איך, למה ומדוע אני? "פאק", סיננתי קללה קטנה ומלאת כוונה, יש לפחות מאתיים שמונים ושלושה שמות כאן. קללות עסיסיות נוספות התנגנו בראשי העייף, כולל על ע' ואמא שלה. איך דווקא שמי אשר כתוב בצורה עדינה ונסתרת... פסעתי בחשש ונעמדתי מולה יחד עם חברותיי. דנה פרצה בבכי.

ע' המשיכה: "שלושתכן נשארות בבסיס בסופ"ש. מחכה לכן משימה מאד מבצעית ומאד חשובה: לצבוע את חדר הטלפונים ללבן בוהק. אנו לא רוצים שמפקדיי העתיד שלנו ישחיתו ציוד. האם אתן מבינות את חומרת העניין?"

הנהנתי במרץ. נאבקתי בדמעותיי שאיימו לפרוץ.

ע' הביטה עמוק לתוך עיניי. היא הבחינה במאבק הפנימי והפטירה לעברי בכעס: "בכי לא יעזור כעת. בשבוע הבא הצוות הפיקודי יחליט אם אתן תסיימנה את הקורס". בשלב זה הסכר נפרץ והדמעות גלשו.

ע' צווחה: "משוחררות!".

לא ידעתי את נפשי. שמעתי את החניכות האחרות נושמות לרווחה וחיבקתי את דנה ושירי שותפותיי לפשע המחריד. החדר המחניק סגר עלי והרגשתי שאני נמצאת בצינוק וכל כתובות הגרפיטי קמות לתחייה ומרקדות לפניי. נתקפתי בהלה. אמנם מעולם לא פיללתי להפוך להיות מצטיינת קורס, אך היו לי שאיפות לסיים את הקורס ולעשות תפקיד משמעותי בצבא. נכנסתי לצבא עם חששות רבות, ילדה חיפאית תמימה, חיה בבועה וכמו כולן למדתי להתיישר מהר מאד לפי המערכת הצבאית, קל זה לא היה. תמיד הייתי ילדה קצת פראית יותר מהממוצע ותמיד תרה אחר הרפתקאות כך שהליכה בתלם היתה תהליך איטי ומשמעותי עבורי. התמלאתי גאווה גדולה שהתקבלתי לקורס, חשתי בוגרת ואחראית הולכת ונפרדת מהילדה הבועטת.

"מה אעשה עכשיו? איך אבשר להוריי?" ראשי התמלא חששות, איך נקלעתי, דווקא אני, לבלגאן הזה...

בחדר המגורים בנות הקורס ניסו להרגיע את 'שליישית הפשע' עם מסרים אופטימיים, שוקולד "השחר" וממתקי שק"ם שלא הצליחו להמתיק את מצבנו.

חמישי הגיע. כוורת של התרגשות רחשה סביבנו. כל הבנות ארזו נרגשות לקראת יציאה הביתה לחמשוש ארוך ורק שלושתנו נותרנו מאחור עם מברשת, צבע לבן וחלום צבאי שעמד להתנפץ. מתייפחת לתוך השפורפרת, שיתפתי את הוריי. מבחינתי תם השירות במידה ואני עפה מהקורס. ישנם רגעים בחיים במיוחד בגיל 18 וקצת שכל דרמה מקבלת תפנית חדה. סוף העולם שלי, נכון לרגע ההוא היה בה"ד 12, מחזור 13, חורף 92.

עמדנו,שלוש בנות, אדומות עיניים ומברשות צבע בידיהן הרועדות..., דלי צבע לבן, כל אחת ומחשבותיה, וחלום "המפקדת" שכמעט הגשימה, צובעות ובוכות. אט, אט כיסה הצבע הלבן את הססמאות הצבעוניות, איתו נמרחו והתכסו חלומות על דרגות, על "המפקדת רוית", על שורת טירוניות שיום אחד יביטו בי מחכות למוצא פי, מחשבות פרועות, שהעלו חיוך נקמה קטן על שפתיי, איך הייתי עוברת בקלילות את דרגותיה של ע' ותלתלי הדאווין שלה, והופכת למפקדת שלה בעצמי וכבר מראה לה מה זה... דנה ושירי כל אחת שקועה בעולמה

הייתה זו השבת הארוכה בחיי. בסוף הפך החדר בוהק בלובנו. עוד שכבה ועוד שכבה. מדיי פעם שלומי הרס"ר הוותיק עם משקפי השמש הנצחיות, היה ניגש לחדר ל 'מסדר צבע זריז', זורק הערות לשיפור ומאיץ בנו לסיים כבר את העבודה ולהפסיק לייבב.  

'לכל שבת יש מוצאי שבת' משפט המחץ שכל טירון מדקלם קיבל תפנית חדה.

חיכיתי בקוצר רוח ליום ראשון. הדרג הפיקודי קבע דיון לגבי עתיד ה'פושעות' לשעה 16:00 אחר הצהריים. שהגיעה השעה התייצבנו עייפות ומדוגמות מול הדרג הפיקודי. ממתינות לגזר הדין.

אני זוכרת את ההמתנה הארוכה, את תחושת הבושה, את הפחד את ההרגשה שאני לבד.

סופו של הסיפור, בהערת אזהרה בתיק ההתנהגות, אינני יודעת אם זה תודות לחדר הטלפונים הלבן הבוהק אשר לבש מראה חגיגי, או בגלל ש – ע' קמה לבוקר תלתלים מוצלח, וזו הסיבה שניצלנו מהגזירה הקשה.

מאותו היום הייתי חיילת למופת: ממושמעת, מסורה, נרתמת לכל משימה.

מאז אני יודעת שני דברים:

יש להזהר ממפקדות עם תלתלים מעצבנים. לעולם אין לדעת מתי יהיה להם יום שיער גרוע.

ואם לכתוב, הרי שרק סיפורים כנים מאוד, לא גרפיטי.

ורק על קירות וירטואלים.

כמו עכשיו!

מקווה שאהבתם ואשמח לשמוע תגובות 

מוזמנים לקרוא סיפור נוסף שכתבתי  נמשים סגולים   

'לא על הבמבה לבדו': מיומנה של 'הורה מלווה'.

בשנה שחלפה בין יתר עיסוקיי בעיר הגדולה, הפכתי להיות 'הורה מלווה' (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
טיולים ופעילות בבית ספר - אני שם. סטטוס 'הורה מלווה' תמיד היה משימה בלתי אפשרית כאשר גרתי בארץ. המעבר להולנד והרצון להתערות, להכיר וללוות את ילדיי ב'אש במים ובחבלי ההסתגלות' דירבן אותי להיות קצת יותר חברותית, נעימה וחייכנית לשנס מותניים ולהתנדב לפעילויות. יש להוסיף ל'רוח ההתנדבותית' ילד מהמם אשר איתגר את בית ספר (ואותי) ולמעשה רשמית הפך אותי להורה מודע 'פלוס פלוס' ואני חייבת לציין בלי שמץ של ציניות שהתהליך היה מתגמל עבור שני הצדדים. 

וכך הפכתי להיות ה'מלווה הסדרתית'. הילדים הולכים לביה"ס בינלאומי וישנם מספר טיולים (האמת דיי שווים) במהלך השנה. מוזיאונים, קטיף פירות, קונצרטים, גן חיות, תערוכת פרחים, חוף הים (טוב, זה היה קצת מביך) ועוד כל מיני אטרקציות הולנדיות חביבות שאני תמיד שמחה להכיר. כהורה מלווה, ניתנת לי הזדמנות לראות את ילדיי מזווית קצת אחרת באינטראקציה חברתית, במיוחד שהם עוד בגיל כזה סימפטי שהם מבקשים ממך להצטרף ולא ממדרים אותך רשמית מכל חשיפה פומבית. ברור לי שנוכחותי משפיעה, משבשת ולעיתים מקצינה התנהגות כזאת או אחרת, אבל לי באופן אישי זה תרם המון ואפילו קצת זרק אותי לילדות. 

אז הנה כמה קוריוזים מהטיול האחרון שליוותי את הכיתה של יובל. נוסעים באוטובוס, הפעם ל'מוזיאון המים' בארנהם. קיימת תופעת טבע שכנראה לעולם לא תכחד: ת-מיד יש את קבוצת המופרעים, המקובלים, ילדי הבמבה והממתקים וזבי החוטם והם ת-מיד מחולקים לקבוצות באופן אורגני שמתיישבים באוטובוס. 
ללוות חבורת זאטוטים קולנית, זוהי לא רק אחריות עצומה ולהיות סוג של שוטר חייכן וסבלני, אלא גם ללוות חבורת ילדים ולהלן דוגמית של שמות הילדים: (מתנצלת מראש על השיבוש ומזל שהם לא קוראים עברית!!!)

- קא-אה 
- שיבנש 
- רישהאב 
- אמייי
- ניהה 

ואחסוך מכם את שאר השמות בשלב זה, מזל שמדובר בכיתה של 21... מה שכן הופך אותנו לשווים בשלב זה, זאת העובדה שאין סיכוי בעולם שהילדים יצליחו להגות את שמי והם מתחילים לקרוא לי במגוון שמות מוזרים ובסוף נשארים עם 'מיס'. תוסיפו ל'כור ההיתוך' את שאר ההורים המלווים שגם להם שמות עם ניחוח בינלאומי, ואני תוהה למה אין אפליקציה כמו 'שזאם' לשירים, שאני פשוט יכולה לעבור בין הילדים וההורים ולקבל סריקת שמות כולל הגייה נכונה... גאוני לא?! 

וכך מתחיל היום: אני פונה אליהם, הם בערך מבינים. אני קוראת להם בשמותיהם וכאן מתחילה פדיחה מס' 1: אני באמת מתאמצת לקרוא בשמותיהם, יובל מתקן אותי: השם לא נכון או הדיקציה לא נכונה או 'וואט אבר'.
אני מתנצלת ושוב מנסה לשנן ולזכור ומוצאת את עצמי חסרת אונים קוראת ל'קא-אה' היפנית 'ני-הה'. מתבלבלת בין שמות הילדים מהודו ומתקשה לפענח את האנגלית השבורה שלהם והם מנסים להבין את שלי.
בשלב מסויים, פשוט התייאשתי וניסיתי רק להיות ׳הורה מלווה׳ אחראי מבלי לקרוא בשמות ונעזרתי ביובל כדי לזרז ילד סורר המשתרך מאחור. 

תודה לאלוהיי הפרטים הקטנים: הפסקת קפה. אני לוגמת כמה לגימות של שקט וקפה זוועתי, ואז ילדה הודית חביבה ניגשת אלי ובוהה בי ארוכות. אני מנסה לחייך, לתקשר... להבין מה היא רוצה מחיי. אני בהפסקת קפה גם להורים מלווים יש זכויות לא?!? ואז לאחר החלפת מבטים נואשת היא אומרת לי: ״מה יש לך על הפנים?!״  
אני מנסה להיות חביבה: איפור?! והיא עונה: ״לא! ממש על הפנים. יש לך נקודות!!!״ 
אני מבינה שהיא מתכוונת לנמשים... (חשבתי שהאיפור וחוסר חשיפה ממושכת לשמש עשו את שלהם בהולנד, מסתבר שטעיתי...). אני מסבירה בסבלנות שאלו נמשים, מבלי להכנס לעניין הפיגמנטציה באנגלית.
הילדה פוערת עיניים ומתקרבת אלי עוד יותר: "אף פעם לא ראיתי אישה עם נקודות על הפנים"....אני כבר מגיעה לקצה החביבות שלי (והקפה הזוועתי כבר קר!!!). אני מנסה בחביבות להעביר נושא, אבל היא קוראת לחברה ויחד הן מנתחות את האישה עם הנקודות. לאבלי. פאן- לי. 

תודה לאל וחבריו מהעולם, הגיעה ארוחת הצהריים. אני מתיישבת עם החבורה הבינלאומית שלי: יפן, הודו, צרפת, ישראל ואנגליה ובוהה בקופסאות האוכל. קא-אה היפנית המהמממת, מוציאה גוש אורז ופיסות אצה ומתחילה לאלתר לה סושי. אח"כ היא מוציאה שלל ממתקים 'הורסים' באריזות צבעוניות מיפן וכולי כמו תלמידה באלי להגיד לי: אפשר לטעום? (חוק מס' 1: אסור לחלוק מזון עם תלמידים אחרים בביה"ס מטעמי בריאות או משהו כזה...באסה) ואז הילדים מהודו פותחים את הקופסאות ואני כחובבת אוכל הודי על גווניו השונים, נשברת מהריחות ומביטה בכריך הבריא, אך החיוור שלי ולועסת אותו בשקט ועם הרבה פחות חשק בשלב זה. 

חוזרים לאוטובוס. עוד שעה וחצי אני מקבלת בחזרה את חיי ומזדכה על האחריות, השמות  וחבלי הקליטה. אני מתיישבת לי באוטובוס ומנסה קצת לנמנם, להתעלם מהרעשים הסביבתיים ואז אני שומעת: "מיס, מיס...." ואני שוב קופצת בבהלה ולובשת את ארשת ההורה המלווה. שכחתי שכאן אני רק 'מיס X' והם בדיוק כמוני אבודים בניסיון להגות את השם 'רוית'. כן, כן פונים אלי בכבוד. ואני עונה: כן? מתמוגגת מהנימוס העוטף אותי...ואז הילדים קופצים עלי בשאלת השאלות: "אפשר לפתוח את שקיות הממתקים?" אני כמובן עדיין בסטטוס 'נמס' שהם פונים אלי עם שאלות ברומו של עולם ובאמת הזאטוטים מבקשים את רשותי לפתוח שקית במבה...(במבה= שם קוד לממתק בפוסט זה) אני עונה: "ברור!!! בטח. אין בעיה".  הילדים כנראה בהלם מהחופש והמתירנות אשר 'מיס X' העניקה להם, ותוך מאית השנייה, נקרעות ללא רחם עשרות שקיות קטנות וצבעוניות. המורות מסתכלות עלי בזעף. אני מנסה לחייך ולנשום רגיל בשארית כוחי. הגענו לבית ספר. אני סופרת את הילדים. כולם שבו בשלום. כולל אני. אמן. עד הטיול הבא... והנה לקט תמונות מעורב להמחשה: 

עבר. עובר. עתיד. חלק ב׳.

שירבטתי את חלק ב' הכולל אוסף אקלקטי של חוויות הולנדיות. הכל סובייקטיבי אנד אובייקטיבי. קצת סטרפטיז רגשי והורמונלי. חוויתי. פלספני ובאמת לא מתיימר להגיד כלום. תהנו. 

׳מלחמת האור והחושך׳. 

לקום בחושך. אי אפשר להסביר את זה. הגוף הפיזי מתמרד. הנפש זועקת. פנסי הרחוב דולקים. צריך לקום ולהתארגן ועדיין חושך. להעיר את הילדים ועדיין חושך. לצאת לביה"ס ולעבודה ועדיין חושך. להדליק את פנסי האופניים. כל החושך הזה בבוקר לא תקין בעליל. קונטרסטי. מכביד. ורק לקראת 9 בבוקר מתחילה לה הזריחה. אם אפשר לקרוא למעבר בין שחור לגווני אפור: זריחה (ככה זה כאן בחורף). זה לא שאין לפעמים זריחות יפות, אבל הן מגיעות מאוחר מדיי בהנחה שהשמש החליטה לבקר אותנו. מודה ומתוודה: קשה לי מ א ד להתרגל לזה. אני ניזונה מאור השמש. זקוקה נואשות לאור של בוקר (ושמיים כחולים, אבל על זה אני עוד מוכנה להתפשר). אני זקוקה לאור של זריחה בשביל לינוק אנרגיות (כן, כן אתם מריחים כאן געגועים לזריחות בישראל). התרגלנו? לא. אבל נאלצים לחייך ולדדות ב א י ט י ו ת. בחושך. 

"החיים, זה כמו אופניים: אתה צריך להתקדם כל הזמן מבלי לעצור, כדי לא לאבד את שיווי המשקל" - אלברט איינשטיין. 

מיומנויות רכיבה. ההולנדים נולדים יחד עם האופניים. הם רוכבים מיומנים מגיל ינקות. מפדלים במקצועיות בכל סוגי מזג האוויר. בכל גיל. גומעים מרחקים והכל עם האופניים. הם מעמיסים (באלגנטיות) על האופניים הכל: ילדים, קניות וזר פרחים ענק. מה שמצליח להמם אותי כל פעם מחדש זה שהם פיתחו מיומנות רכיבה
'על- אנושית' ללא ידיים. היכולת כה משוכללת עד שראיתי בחורה מפדלת לה להנאתה, ביד שמאל היא אוחזת מגש פיצה וביד ימין היא בולסת לה סלייס עסיסי. סיפור אמיתי. פידול באופניים עם ידיים בכיסים, או פלאפון ביד ותינוק מקדימה. אני באמת לא מבינה איך הם עושים זאת. לא מומלץ לנסות בבית. ו'בחייאת' שימו כבר קסדות. לקח לי כמה שנים לחפור לילדים שלי כמה חשוב לחבוש קסדה, אז נכון שהם סוג של חייזרים כאן עם הקסדות על הראש אבל "איי דונט קר"!. 

בלאדי מאנדיי. 

יש כאן קונספט גאוני המשותף לרוב מדינות אירופה והלוואי שיום אחד פשוט נאמץ 'קופי- פייסט'  בארצנו הקטנטונת. השבוע מתחיל ביום שני. עד כאן לא חידשתי לכם כלום... יש כאן סופ"ש ארוך גם לילדים שזה גם נפלא (תלוי את מי שואלים כמובן) . יום שני מתחיל רגוע. רגוע. השבוע מתעורר לאיטו ורוב העסקים/ חנויות וכו׳ נפתחים רק בסביבות 12-1 צפונה. כמובן שבחברות עובדים כרגיל, אבל האווירה אחרת. יום שני רגוע זה מדבק. זה שפוי. זה קצב אחר במקום טרפת ראשון. גאוני לא? 

"אם אתם חושבים שאתם יכולים ואם אתם חושבים שאינכם יכולים, בשני המקרים אתם צודקים"  -
הנרי פורד. 

יובלי נבחר לתלמיד החודש. אנחנו בדיוק סוגרים כאן שנה ויובלי אוטוטו בן שמונה ומלמד את כולנו ש'השמיים הם הגבול'... וגם את השמיים אפשר לפרוץ ולצבוע בהרבה צבעים ... אם רוצים. כמה אני שמחה בשבילו ולומדת ממנו כל יום מהי נחישות. רצון והתמדה והכי הכי חשוב הוא באמת באמת נהנה מזה. 

לא עוצרת באדום. 
את טבילת האש ההולנדית שלי עברתי לפני חודש, כאשר חציתי מעבר חצייה באור אדום עם האופניים ונענשתי בדו"ח כואב של 80 יורו. אאוץ׳. לא עוברת באדום גם אם זה מפתה בלילה והרחוב ריק. אומרים שאנחנו לומדים דרך קושי ואז בוחרים אם להפוך את הקושי לתובנה. היה קשה לי לקבל, אבל הפנמתי. 

סרבול חורף.  
אם יש משהו שאני שונאת וגורם לי לגרדת ועצבנות יתר זה להרגיש מסורבלת. שונאת לבוש שכבות. שונאת לקשור את עצמי למוות עם עוד צעיף. כפפות כובע ומה לא (רק לסייג: יש לי 'פטיש' צעיפים ואוסף צעיפים מספיק בשביל לפתוח חנות, אבל אין קשר) לסרבול החורפי הזה לעולם לא אצליח להתרגל. מרגישה תמידית כמו
'דב קוטב' עם מעיל ענק ומגפיים. 

שיר מקסים שקט ומשובח לפתוח סופ"ש.

Lykke Li- I know places

להמלצות נוספות תכנסו לדף

 'ההמלצות הכי שוות למבקר באמסטרדם'  

It's a Play Date Time!

השבוע שלי מתחיל להיות עמוס ל'התמלא' לו. שלב סידורי המעבר מדלדל בשלב זה, אך שלא עובדים יש 'כלמיני' סידורים חדשים ׳ברי חשיבות׳ הממלאים את יומני הקט. נכנסת יותר ברצינות לענייני הריצה ואף קבעתי לי עם מאמן ריצה כדי שלא אמצא את עצמי מנוטרלת שוב עקב פציעה. נהנית לגלות את העיר ומתלהבת מכל מכולת טורקית או לבנונית הנחשפת לפני כאילו ראיתי בפעם הראשונה בחיי 'בורגול', ואף רכשתי כרטיס מוזיאונים- לשנה. יש קטע כזה שלא עובדים במיוחד בחו"ל ---חייבים ל'ינוק קצת תרבות' וכמובן מוזיאונים. מאין משוואה לא ברורה שכולנו מכירים ונשאבים אליה. אז גם לי יש. בנוסף שאול ואני יצאנו פעם ראשונה בערב. מצאנו בייביסטיר שגם מדברת עברית. עבר בשלום אבל הבייביסיטר פוטרה בבוקר על ידי ניתאי. נמשיך לראיין. 

ועכשיו לנושא המרכזי של הפוסט: פליי דייט טיים. תקשיבו, ותקשיבו טוב: לקבוע כאן מפגש עם חבר זה כמו 'חיזור גורלי'. יש מחזר ויש מחוזר ויש את כל המרכיבים לרומן קטן ומרגש. 

הנה התיאור לפרטי פרטים: אין רשימת טלפונים של הכיתה... יש רק מיילים וזה בגלל שמירה על פרטיות.

שלב ראשון: צריך לשלוח מייל חביב לאמא ודיי לשווק את עצמי ואת ילדי האהוב והחכם. השלב השני (שהוא הקשה מכל): שלב ההמתנה שהוא מורט עצבים. חזרתי לגיל 17 זה כמו לחכות לטלפון אחרי דייט ראשון.

אני ממשיכה: האמא ענתה לי!!!! יו - הו. בשלב זה מתברר ששגיתי בשם הילד יובל קרא לו: טקה ומסתבר שקוראים לו ׳טוקאר׳ אבל האמא סלחה והבינה שאני עולה חדשה. זה עבר בשלום. המייל הבא- תיאום המפגש:  אנחנו 'ממש מתחברות' וזה כבר מאפשר לחשוף טלפון אישי וכתובת ואפילו קבענו זמן ומפגש כמובן תחת זמן מוגדר. 'הספונטניות שלי' מתכווצת ונמעכת סופית, נזקרת לפינה וממתינה בשקט שאקרא לה שוב. אני שמחה לבשר שנקבע ה מ פ ג ש הראשון. הבטחתי להיות המתורגמנית באמצע ועכשיו כל שנותר לכם זה לאחל ליובלי ולאמא שזה יעבור בשלום. שבוע טוב. ותמונות.