'סופר מאמא'.

מי שקרא את הפוסטים הקודמים שלי כבר למד שבעקבות המעבר להולנד, אני נמצאת הרבה יותר זמן עם הילדים ובהחלט זכיתי וזוכה לעבור איתם תקופה מיוחדת ומאד מאתגרת. כמו בכל דבר נפלא ומאתגר, לפעמים חבוי גם צד יותר אפל ואפרורי והחלטתי הפעם לצאת מהמגירה (המילה 'מהארון' שחוקה לי מדיי) ולשתף את האמת. 
חייבת לציין שמטרת השיתוף אולי קצת אנוכית, אך אני באמת זקוקה לתמיכה דיגיטלית עוטפת ומחשמלת על מנת שארגיש שאני לא לבד ב'סיפור הזה'. 

הנה כמה אפיזודות אנושיות אשר משבשות תדיר את דעתי. אני מניחה שבעבר לא ממש הבחנתי בכך או
אולי יותר מדוייק להגיד שפשוט לא היה לי זמן לטרחן על זה פוסט?! אז הנה שולפת את ה'רשימה השחורה' שלי: 

1. זבל. ללכת עם הילדים ופתאום לגלות שיש לך ביד אוסף של זבל רק בלי שקית?! וסורי הפעם לא היינו בקטע חינוכי של 'יום ירוק לניקוי הוונדלפארק'. בבקשה שמישהו יסביר לי מה הקטע של לדחוף להורים שקיות זבל ביד?! האם פסחנו על החלק של ללמד את הזאטוטים על הפח ותפקידיו השונים? פליז שמישהו יסביר לי האם התופעה חולפת ומתי? 

2. 'מה בתוכנית' ?! הנה זה מתחיל: השעה שש בערב. מסיימים חוג התעמלות ועוד בחדר הלבשה מגיעה ה-- שאלה: 
ניתאי (6):"אמא, אז מה עושים עכשיו?" (בליווי מבט רציני ומודאג) 
אני עונה בסבלנות מופתית: "הולכים הביתה לאכול ארוחת ערב."  
ניתאי:"בסדר, אבל מה עושים? מה אני אעשה בבית? משעמם לי! (הילד עוד מזיע משיעור ספורט וגורב גרביים בחדר הלבשה) תשחקי איתי מונופול?!" (פרשנות- הכוונה מה בתוכנית? מה השלב הבא בלו"ז)
אני שוב עונה בסבלנות: "ניתוש אני רוצה להכין ארוחת ערב.."
ניתאי מזדעק: " אבל מה איתי? מה אני אעשה...?!"
אמנם אפיזודה 'מה בתוכנית?!' יחסית חדשה עבורי, אבל כבר מצליחה לשבש את עצביי החלשים.
בתור בחורה לא מתוכננת, ספוטנטנית (קצת פחות מאז שעברתי לכאן. אני מודה) מאיפה הם ירשו את החלק הזה של 'מה בתוכנית'?! זה לא הגנים שלי. בטוח. 

3. מקרר אנושי. אני מגיעה לביה"ס מחוייכת (בדר"כ) ומחכה בהתרגשות לפגוש את הילדים.
'שאלת השאלות' מוציאה אותי משיווי משקל במיוחד אם אני על עקבים:"אמא, מה הבאת לי לאכול?!"
אני חייבת לגונן כאן על ילדיי המהממים שהם בביה"ס עד השעה שלוש כל יום וכנראה שתי קופסאות אוכל עמוסות בכל טוב לא מספיקות תמיד, אבל זה שהם רואים את אמא בתור 'מקרר חייכן ואנושי' - טרם השלמתי עם זה. לפחות יצא מזה דבר חיובי שזה מדרבן אותי להתמיד בספורט ובתזונה בריאה. 

4. באלי! באלי. אני אפילו לא מפרטת. מי שמבין מבין והשאר - יפה לכם שהפנמתם. 

5. נהיגה. בהמשך לסעיף 1. לנסוע עם הילדים ברכב במיוחד באמסטרדם (שגם ככה צריך להיות סופר מרוכז בכביש ולהזהר לא לרמוס איזה זוג אופניים בדרך) ואז מתחיל מטר הבקשות: "אמא, מים", "אמא, קחי" "אמא, אני רעב..." ואני מחזיקה חזק את ההגה ומנסה להבין האם הילדים באמת חושבים שאני בשר ודם או סוג של 'תמנון' ממשחק מחשב?! 

6. מים. ארוחת ערב: מכינים. מסדרים ומגישים ואז אני מתיישבת לי ב׳נחת׳ ועולה בקשת ה- בקשות: "אמא, את יכולה להביא לי מים?!" כאן אני מודה ומתוודה שכבר תקופה ארוכה הילדים לוקחים חלק בהכנת האוכל, סידור או פינוי, אבל עדיין השאלה הזאת היא בדיוק כמו 'באלי' לוקח זמן ליישם שינויים ואנחנו בעיצומה של סדרת חינוך. מומלץ בחום לכל 'נערות/נערי המים'. 

7. אמא בשירותים. החלטתי לשים שלט ענק על דלת השירותים או אולי ללכת על מנעול פלדלת?! מה הקטע הזה שהם מתפרצים גם למקום המקודש הזה?! מה נסגר אתכם? מה אתם חושבים שאני בדיוק עושה שם? מכינה פתיתים ועוף? קוראת ספר להנאתי? (לדעתי רק גברים מצליחים לקרוא שם ספר...) 
'גוד בלס דה קידס' או שזה באמת רק אצלי?! לסעיף זה אני זקוקה לסולידריות -  אני יודעת שמדובר בתופעה חשוכה וגורפת אשר כמעט אינה זוכה לחשיפה.מ

זה לא הם, זה אנחנו. זה באמת לא אשמתם. הם באמת ובתמים 'דור האינסטנט' בגרסה מוגבלת. 
אם הפסקנו להגיש להם 'אוכל אינסטנט' מטעמי בריאות, אז המרנו את זה ל'אינסטנט מילולי- התנהגותי'. הם דורשים ומצפים כל דבר במהירות הבזק כמו בעולם הוירטואלי שהם מחוברים אליו כל כך. הם מקליקים, לוחצים ובדרך כלל ישר יש תגובה, והכל קורה כאן ועכשיו תוך ננו- שנייה.
מצאתי את עצמי מסבירה להם שאמא היא באמת לא 'אייפד סופר מאמא' - ואי אפשר ללחוץ ולקבל ישר תגובה. אמא היא עדיין בגרסת: 'קלט - עיבוד- פלט' ובמיוחד החלק של הזנת הנתונים לוקח לה קצת זמן. אני חושבת שלאחרונה הם מתחילים להאמין לי. 

אי אפשר לסיים פוסט בלי כמה תמונות של יובלי וניתאי המקסימים שלי המספקים לי כל יום מחדש סיבה לחייך ושלל רעיונות לפוסטים חדשים: 

עבר. עובר. עתיד. חלק ב׳.

שירבטתי את חלק ב' הכולל אוסף אקלקטי של חוויות הולנדיות. הכל סובייקטיבי אנד אובייקטיבי. קצת סטרפטיז רגשי והורמונלי. חוויתי. פלספני ובאמת לא מתיימר להגיד כלום. תהנו. 

׳מלחמת האור והחושך׳. 

לקום בחושך. אי אפשר להסביר את זה. הגוף הפיזי מתמרד. הנפש זועקת. פנסי הרחוב דולקים. צריך לקום ולהתארגן ועדיין חושך. להעיר את הילדים ועדיין חושך. לצאת לביה"ס ולעבודה ועדיין חושך. להדליק את פנסי האופניים. כל החושך הזה בבוקר לא תקין בעליל. קונטרסטי. מכביד. ורק לקראת 9 בבוקר מתחילה לה הזריחה. אם אפשר לקרוא למעבר בין שחור לגווני אפור: זריחה (ככה זה כאן בחורף). זה לא שאין לפעמים זריחות יפות, אבל הן מגיעות מאוחר מדיי בהנחה שהשמש החליטה לבקר אותנו. מודה ומתוודה: קשה לי מ א ד להתרגל לזה. אני ניזונה מאור השמש. זקוקה נואשות לאור של בוקר (ושמיים כחולים, אבל על זה אני עוד מוכנה להתפשר). אני זקוקה לאור של זריחה בשביל לינוק אנרגיות (כן, כן אתם מריחים כאן געגועים לזריחות בישראל). התרגלנו? לא. אבל נאלצים לחייך ולדדות ב א י ט י ו ת. בחושך. 

"החיים, זה כמו אופניים: אתה צריך להתקדם כל הזמן מבלי לעצור, כדי לא לאבד את שיווי המשקל" - אלברט איינשטיין. 

מיומנויות רכיבה. ההולנדים נולדים יחד עם האופניים. הם רוכבים מיומנים מגיל ינקות. מפדלים במקצועיות בכל סוגי מזג האוויר. בכל גיל. גומעים מרחקים והכל עם האופניים. הם מעמיסים (באלגנטיות) על האופניים הכל: ילדים, קניות וזר פרחים ענק. מה שמצליח להמם אותי כל פעם מחדש זה שהם פיתחו מיומנות רכיבה
'על- אנושית' ללא ידיים. היכולת כה משוכללת עד שראיתי בחורה מפדלת לה להנאתה, ביד שמאל היא אוחזת מגש פיצה וביד ימין היא בולסת לה סלייס עסיסי. סיפור אמיתי. פידול באופניים עם ידיים בכיסים, או פלאפון ביד ותינוק מקדימה. אני באמת לא מבינה איך הם עושים זאת. לא מומלץ לנסות בבית. ו'בחייאת' שימו כבר קסדות. לקח לי כמה שנים לחפור לילדים שלי כמה חשוב לחבוש קסדה, אז נכון שהם סוג של חייזרים כאן עם הקסדות על הראש אבל "איי דונט קר"!. 

בלאדי מאנדיי. 

יש כאן קונספט גאוני המשותף לרוב מדינות אירופה והלוואי שיום אחד פשוט נאמץ 'קופי- פייסט'  בארצנו הקטנטונת. השבוע מתחיל ביום שני. עד כאן לא חידשתי לכם כלום... יש כאן סופ"ש ארוך גם לילדים שזה גם נפלא (תלוי את מי שואלים כמובן) . יום שני מתחיל רגוע. רגוע. השבוע מתעורר לאיטו ורוב העסקים/ חנויות וכו׳ נפתחים רק בסביבות 12-1 צפונה. כמובן שבחברות עובדים כרגיל, אבל האווירה אחרת. יום שני רגוע זה מדבק. זה שפוי. זה קצב אחר במקום טרפת ראשון. גאוני לא? 

"אם אתם חושבים שאתם יכולים ואם אתם חושבים שאינכם יכולים, בשני המקרים אתם צודקים"  -
הנרי פורד. 

יובלי נבחר לתלמיד החודש. אנחנו בדיוק סוגרים כאן שנה ויובלי אוטוטו בן שמונה ומלמד את כולנו ש'השמיים הם הגבול'... וגם את השמיים אפשר לפרוץ ולצבוע בהרבה צבעים ... אם רוצים. כמה אני שמחה בשבילו ולומדת ממנו כל יום מהי נחישות. רצון והתמדה והכי הכי חשוב הוא באמת באמת נהנה מזה. 

לא עוצרת באדום. 
את טבילת האש ההולנדית שלי עברתי לפני חודש, כאשר חציתי מעבר חצייה באור אדום עם האופניים ונענשתי בדו"ח כואב של 80 יורו. אאוץ׳. לא עוברת באדום גם אם זה מפתה בלילה והרחוב ריק. אומרים שאנחנו לומדים דרך קושי ואז בוחרים אם להפוך את הקושי לתובנה. היה קשה לי לקבל, אבל הפנמתי. 

סרבול חורף.  
אם יש משהו שאני שונאת וגורם לי לגרדת ועצבנות יתר זה להרגיש מסורבלת. שונאת לבוש שכבות. שונאת לקשור את עצמי למוות עם עוד צעיף. כפפות כובע ומה לא (רק לסייג: יש לי 'פטיש' צעיפים ואוסף צעיפים מספיק בשביל לפתוח חנות, אבל אין קשר) לסרבול החורפי הזה לעולם לא אצליח להתרגל. מרגישה תמידית כמו
'דב קוטב' עם מעיל ענק ומגפיים. 

שיר מקסים שקט ומשובח לפתוח סופ"ש.

Lykke Li- I know places

להמלצות נוספות תכנסו לדף

 'ההמלצות הכי שוות למבקר באמסטרדם'  

עבר. עובר. עתיד - חלק א'

בתאריך 12.12.2012 בדיוק בשעה 12:00: מצאתי את הדירה שלנו באמסטרדם.

נכנסתי פנימה (ליתר דיוק: טיפסתי מתנשפת במעלה המדרגות התלולות) וישר ידעתי שזוהי הדירה שלנו.
פשוט הרגשתי. מי שמכיר אותי טוב ועבר איתי פז"מ של כמה וכמה שנים, שמע על כך בעבר שיש לי 'קטע חזק' ואף מצמרר עם 'מספרים', צמידות מספרים, תדירות מספרים, תאריכים מסויימים. אל דאגה, אני לא מתכוונת לצמררר אף אחד עכשיו ולכתוב על כך פוסט. 

אתם בטח שואלים - אז למה התחלת עם זה? כי אוטוטו חלפה לה שנה ואנו חוגגים מסיבת סילבסטר משפחתית למעבר לאמסטרדם (31.1.2014), וזוהי בהחלט הזדמנות נפלאה לכתוב ולשפוך פנימה את כל ה'רעשים'  שהצטברו בראשי בחודשים האחרונים. אז הנה אני מתחילה: 

ווואאאווו! (ארוךךךך) כמה עברנו בחודשים האחרונים, כפי שהילדים אומרים: 'מלאן ת'לפים' חוויות. 

אז הנה תמצית מזוקקת למי ששכח או טרם קרא את הפרקים הקודמים: 

1. שלג על עירי: עברנו לכאן בפברואר 2012. נחתנו ישירות לקור ולשלג ולבית ספר חדש
באמצע השנה (יש לציין שההולנדים כל הזמן מדברים על מזג אוויר- וזה מדבק. אני נדבקתי. מודה). 

2. בהמשך לסעיף 1 - ממש לומדים באדיקות לנתח את ה'אייקונים' בתחזית מזג האוויר ואת קרני השמש ברמות של דקות. שעות. אי אפשר להסביר או להבין את הכמיהה העצומה לשמש - עד שהיא פשוט איננה במשך ימים ואפילו שבועות. מרשם בדוק לדיכאון. בימי חורף שהשמש מגיחה- כ ו ל ם מחייכים.  

3. 'תובנות פה': שלושה ימים לאחר הנחיתה, בזמן שכולנו עדיין שרויים בהלם קל, 
עברתי תאונת אופניים כואבת אשר הותירה אותי עם מספר תובנות חשובות: 

• ללמוד לשלוט באגו והבטחון העצמי המופרז שלי - ולא לרכב על אופניים בשלג! יש לציין שזה כלי הרכב החביב עלי ו---על ההולנדים. 
• להבין כמה אנחנו יצורים מוגבלים כאשר אצבע אחת שבורה! פאקינג קמיצה אחת שבורה וחיי השתנו (-: 
• להודות לגדעון שרייבר סוכן הביטוח (ולסיגל ברננקה על ההפנייה לגדעון) שעשיתי ביטוח תכולה הכולל גם פלאפונים (250 יורו על החלפת מסך?!) 
• להודות לבן זוגי היקר אשר הכריח אותי לחזור לפדל ולהתמודד עם הטראומה (שאין שלג...) 
• להסביר לכולם שבן זוגי באמת בנאדם חביב והוא לא מכה אותי!!! חודש עם סימנים כחולים- וורודים על הפנים, כובע ענק ומשקפי שמש (שאין שמש!) שאת חדשה בשכונה - לא מוסיף קרדיט או נקודות למשפחה החדשה! 

4. מקור האושר: להסתכל על הילדים המקסימים והאמיצים שלי אשר עברו (ועוברים) חודשים לא פשוטים ומאתגרים: מעבר למדינה חדשה, שפה חדשה, ביה"ס חדש באמצע השנה, פרידה מחברים ומשפחה (ומהים), ללמוד כיצד רוכשים חברים חדשים כאשר אתה לא מדבר את השפה...כמה שינויים. 
ה'קטן' סובב את בית הספר ואותנו על האצבע ולימד אותם כמה דברים על התרבות הישראלית, מרדנות ונחישות, אבל עם הרבה הרבה חוש הומור. למדתי ממנו המון. לאט לאט, בנחישות האופיינית לו הוא למד אנגלית (וקארטה), רכש כמה חברים ועדיין נמצא בתהליך הסתגלות. הוא התאהב בקארטה, בעץ כריסטמס ובילדה ברזילאית מהממת בשם 'אנה- לואיזה', התמכר לסדרת ה'פנתר הורוד', מצייר מקסים והשנה אף התחיל לכתוב ולקרוא באנגלית. 
ה'גדול' שלי: למד מה זה לא להיות 'הכי טוב' בכיתה, שלא מבינים אותך, לא משחקים איתך...שיעור קשה לעבור בגילו הצעיר, אבל שיעור נפלא לחיים וכל הכבוד לו שהוא הסתגל ונקלט כל כך מהר - מוקף חברים בכל המסגרות, מדבר בבטחון ומציג פרוייקטים באנגלית. התאהב בהחלקה על הקרח, הרנינג ודגים טריים על כל סוגיהם, לומד נגינה על פסנתר והפך להיות מומחה במצגות POWER POINT, לומד 2 שפות חדשות במקביל...ועוד היד נטויה. זה לא שהכל סילאן, אבל אני בטוחה שהתקופה הזאת תעצב ותחשל אותם ותתרום להם כל כך הרבה לחיים. 

אני באמת ובתמים מסתכלת עליהם ונפעמת: לא יודעת אם הייתי מסוגלת לעשות חצי מזה ועוד לחייך.
הם נחשפים לכל כך הרבה תרבויות חדשות, אנשים מכל העולם, חגים, טיולים, מאכלים, מתמודדים עם פרידות מחברים בביה"ס הבינלאומי, געגועים למשפחה לחברים,  והכי חשוב (בעיני): מאושרים ולומדים להיות אזרחי העולם ולכבד את כולם. לומדים על מודעות וסבלנות כלפי האחר. 
אני מתעדת כל הזמן את הגיגיהם השנונים בדף הפייסבוק שלי: הגיגים של ילדים 

 Winter celebration AICS school

Winter celebration AICS school 

5. 'האופניים ואני'- סיפור אהבה: דרך הפידול ברחבי העיר, למדתי להכיר את אמסטרדם- וזה בהחלט יחסי אהבה-אהבה:קצת קשה לי איתה בחורף: אפרורית לי מדיי וקרררר. קר לי אפילו בריסים, בכל נקודה בגוף,  אבל עם כל זאת כמה אמסטרדם כיפית, מפתיעה, כל הזמן קורה בה משהו, היא אף פעם לא משעמממת ויחד עם זאת העיר רגועה. שקטה. 
למדתי להקשיב לשקט (מי שמכיר אותי בטוח מחייך ויודע שעבורי זה לא פשוט). למדתי לעצור. לנשום. להתבונן בדברים ולא לחלוף על פניהם כי 'אין לי זמן'. משגרת חיים עמוסה, לחוצה של חיים לבד בארץ עם ילדים, משרה מלאה, בן זוג שמגיע רק בסופ"ש ----עברתי למצב צבירה אחר לגמרי שהוא אינו פשוט לאדם מפוצץ אנרגיות כמותי, אבל בהחלט לאט לאט הדברים מחלחלים. עובדת על זה. לומדת על עצמי דברים חדשים. מפתיע בגילי המופלג, אך אפשרי. 

6. 'האפשרויות הבלתי מוגבלות':  חוץ מלעבור להיות רואת חשבון, עו"ד ורוקחת- עברתי על לא מעט מקצועות חדשים, שינוי כיוון, חיפוש, תחביבים---רעיונות מגירה---שינויים--- כמובן הרוב נרקם בדימיוני העשיר והפורה, אבל בהחלט עודף זמן, שקט ו'הכל פתוח' עבור אנשים כמוני מדובר בחוויה מטלטלת.
אני לאט ובטוח בונה לי תעדוף. סדר יום. פרויקטים ועיסוקים שאני אוהבת ומנסה להדוף מחשבות שליליות האופיינות ל'דור האיקס' המנקרות בראשי: "את מבזבזת את זמנך, הזמן חולף לו ואת לא מתקדמת, את חייבת להתגבש לגבי הקריירה!, לא תוכלי לחזור לשוק...."ועוד ועוד. סיי נו מור!

יש לי חדשות בשביל עצמי: זהו, שאני לא חייבת כלום! לא חייבת להתגבש על כלום! אני כאן ועכשיו. מתכוונת להנות מכל רגע (כמה שאני יכולה), לעשות 'כל-מיני' עד שארגיש מה מדוייק לי, לעבוד במה שאבחר או יתגלגל לפתחי,  או לפחות לנסות. להנות ממה שיש לי עכשיו! ולא ממה שאין, וכן זה בסדר שיש הרבה דברים שאני אוהבת. 'דור האיקס' המבולבל מחפש תדיר אחר האושר במקום להבין שזה עמוק עמוק בפנים. אנחנו דור עם אובר רגישות, אובר מודעות, אובר להכל. 
אז JUST GET OVER IT זה בסדר. אני מקבלת את זה. אני עושה כלמיני ולומדת להנות מכל רגע (או 80% מהרגעים...גם טוב). 

7. 'אורגני לי': כולם כאן ב'קטע ירוק- ירוק בהיר' ולמען האמת: זה מדבק.
גם בארץ היינו בקטע של אוכל בריא, אבל הבריא והאורגני בארץ - יקר ברמות פושעות ולא מבוקר דיו מה שגורם לי  להרגיש שאני משלמת ביוקר ואוכלת 'דה סיים שיט'. כאן, האורגני יותר זול מ'רמי לוי' ואחיו בארץ... אז אני מרגישה טוב לדחוס אותו למקרר ההולנדי הקטן שלי ולהרגיש 'בריאות'. 

8. Times stays long enough for those who use it- ליאונרדו דה וינצ'י 
למדתי שרק שאנו עובדים - אנו יעילים בניהול זמן. כאשר נמצאים בפורמט אחר, אני לא יודעת מה בדיוק משתבש בתוכנת 'ניהול הזמן', היא פשוט משתבשת לה בין הפרוייקטים, סידורים, ילדים, כביסות, בישולים, עוד סידורים 'נורא חשובים' ענייני ביהס ועוד. אני פשוט פחות יעילה. מתבוננת ומקבלת את זה על כל ההפרות בדרך. 
איש חכם אחר אמר:  (Lao Tzu)

"Time is a created thing. To say, 'I don't have time,' is like saying, 'I don't want to'."

.בהחלט חומר למחשבה 
.עכשיו, כל מה שנותר הוא להבטיח (לעצמי) שבקרוב יהיה פוסט 'חלק ב' וכמובן תמונות