'סופר מאמא'.

מי שקרא את הפוסטים הקודמים שלי כבר למד שבעקבות המעבר להולנד, אני נמצאת הרבה יותר זמן עם הילדים ובהחלט זכיתי וזוכה לעבור איתם תקופה מיוחדת ומאד מאתגרת. כמו בכל דבר נפלא ומאתגר, לפעמים חבוי גם צד יותר אפל ואפרורי והחלטתי הפעם לצאת מהמגירה (המילה 'מהארון' שחוקה לי מדיי) ולשתף את האמת. 
חייבת לציין שמטרת השיתוף אולי קצת אנוכית, אך אני באמת זקוקה לתמיכה דיגיטלית עוטפת ומחשמלת על מנת שארגיש שאני לא לבד ב'סיפור הזה'. 

הנה כמה אפיזודות אנושיות אשר משבשות תדיר את דעתי. אני מניחה שבעבר לא ממש הבחנתי בכך או
אולי יותר מדוייק להגיד שפשוט לא היה לי זמן לטרחן על זה פוסט?! אז הנה שולפת את ה'רשימה השחורה' שלי: 

1. זבל. ללכת עם הילדים ופתאום לגלות שיש לך ביד אוסף של זבל רק בלי שקית?! וסורי הפעם לא היינו בקטע חינוכי של 'יום ירוק לניקוי הוונדלפארק'. בבקשה שמישהו יסביר לי מה הקטע של לדחוף להורים שקיות זבל ביד?! האם פסחנו על החלק של ללמד את הזאטוטים על הפח ותפקידיו השונים? פליז שמישהו יסביר לי האם התופעה חולפת ומתי? 

2. 'מה בתוכנית' ?! הנה זה מתחיל: השעה שש בערב. מסיימים חוג התעמלות ועוד בחדר הלבשה מגיעה ה-- שאלה: 
ניתאי (6):"אמא, אז מה עושים עכשיו?" (בליווי מבט רציני ומודאג) 
אני עונה בסבלנות מופתית: "הולכים הביתה לאכול ארוחת ערב."  
ניתאי:"בסדר, אבל מה עושים? מה אני אעשה בבית? משעמם לי! (הילד עוד מזיע משיעור ספורט וגורב גרביים בחדר הלבשה) תשחקי איתי מונופול?!" (פרשנות- הכוונה מה בתוכנית? מה השלב הבא בלו"ז)
אני שוב עונה בסבלנות: "ניתוש אני רוצה להכין ארוחת ערב.."
ניתאי מזדעק: " אבל מה איתי? מה אני אעשה...?!"
אמנם אפיזודה 'מה בתוכנית?!' יחסית חדשה עבורי, אבל כבר מצליחה לשבש את עצביי החלשים.
בתור בחורה לא מתוכננת, ספוטנטנית (קצת פחות מאז שעברתי לכאן. אני מודה) מאיפה הם ירשו את החלק הזה של 'מה בתוכנית'?! זה לא הגנים שלי. בטוח. 

3. מקרר אנושי. אני מגיעה לביה"ס מחוייכת (בדר"כ) ומחכה בהתרגשות לפגוש את הילדים.
'שאלת השאלות' מוציאה אותי משיווי משקל במיוחד אם אני על עקבים:"אמא, מה הבאת לי לאכול?!"
אני חייבת לגונן כאן על ילדיי המהממים שהם בביה"ס עד השעה שלוש כל יום וכנראה שתי קופסאות אוכל עמוסות בכל טוב לא מספיקות תמיד, אבל זה שהם רואים את אמא בתור 'מקרר חייכן ואנושי' - טרם השלמתי עם זה. לפחות יצא מזה דבר חיובי שזה מדרבן אותי להתמיד בספורט ובתזונה בריאה. 

4. באלי! באלי. אני אפילו לא מפרטת. מי שמבין מבין והשאר - יפה לכם שהפנמתם. 

5. נהיגה. בהמשך לסעיף 1. לנסוע עם הילדים ברכב במיוחד באמסטרדם (שגם ככה צריך להיות סופר מרוכז בכביש ולהזהר לא לרמוס איזה זוג אופניים בדרך) ואז מתחיל מטר הבקשות: "אמא, מים", "אמא, קחי" "אמא, אני רעב..." ואני מחזיקה חזק את ההגה ומנסה להבין האם הילדים באמת חושבים שאני בשר ודם או סוג של 'תמנון' ממשחק מחשב?! 

6. מים. ארוחת ערב: מכינים. מסדרים ומגישים ואז אני מתיישבת לי ב׳נחת׳ ועולה בקשת ה- בקשות: "אמא, את יכולה להביא לי מים?!" כאן אני מודה ומתוודה שכבר תקופה ארוכה הילדים לוקחים חלק בהכנת האוכל, סידור או פינוי, אבל עדיין השאלה הזאת היא בדיוק כמו 'באלי' לוקח זמן ליישם שינויים ואנחנו בעיצומה של סדרת חינוך. מומלץ בחום לכל 'נערות/נערי המים'. 

7. אמא בשירותים. החלטתי לשים שלט ענק על דלת השירותים או אולי ללכת על מנעול פלדלת?! מה הקטע הזה שהם מתפרצים גם למקום המקודש הזה?! מה נסגר אתכם? מה אתם חושבים שאני בדיוק עושה שם? מכינה פתיתים ועוף? קוראת ספר להנאתי? (לדעתי רק גברים מצליחים לקרוא שם ספר...) 
'גוד בלס דה קידס' או שזה באמת רק אצלי?! לסעיף זה אני זקוקה לסולידריות -  אני יודעת שמדובר בתופעה חשוכה וגורפת אשר כמעט אינה זוכה לחשיפה.מ

זה לא הם, זה אנחנו. זה באמת לא אשמתם. הם באמת ובתמים 'דור האינסטנט' בגרסה מוגבלת. 
אם הפסקנו להגיש להם 'אוכל אינסטנט' מטעמי בריאות, אז המרנו את זה ל'אינסטנט מילולי- התנהגותי'. הם דורשים ומצפים כל דבר במהירות הבזק כמו בעולם הוירטואלי שהם מחוברים אליו כל כך. הם מקליקים, לוחצים ובדרך כלל ישר יש תגובה, והכל קורה כאן ועכשיו תוך ננו- שנייה.
מצאתי את עצמי מסבירה להם שאמא היא באמת לא 'אייפד סופר מאמא' - ואי אפשר ללחוץ ולקבל ישר תגובה. אמא היא עדיין בגרסת: 'קלט - עיבוד- פלט' ובמיוחד החלק של הזנת הנתונים לוקח לה קצת זמן. אני חושבת שלאחרונה הם מתחילים להאמין לי. 

אי אפשר לסיים פוסט בלי כמה תמונות של יובלי וניתאי המקסימים שלי המספקים לי כל יום מחדש סיבה לחייך ושלל רעיונות לפוסטים חדשים: