׳מייד אין יזראל׳

שלום הולנד. שלום ישראל. חזרתי מהביקור האחרון ׳הלומת קרב׳ מכל מיני סיבות ונתחיל בזה שהביקור היה משובח. שטוף שמש. עמוס, אך לא מדיי. קצר, אבל מספק. פיספסתי כמה אנשים יקרים כמו בכל ביקור. הים לא איכזב. השקיעות חיממו לי את הלב. הגעגועים והבלבול רק הלכו וגברו.
אני 'חצויה'. חד משמעי. 

אז הנה הנוסחה שלי ל׳מייד אין יזראל׳ טרי טרי מהביקור האחרון: 

- מוניות. רק בישראל נהגי המוניות תחת ׳רגשי׳ תמידי ויחפרו לך כל הדרך על ׳אלוהים יודע מה׳.

בתור חובבת תקשורת ידועה, אני מוצאת את עצמי חסרת מילים כל פעם מחדש. נכנסת ל'מוד מדיטטיבי' עד יעבור זעם. אם רק אני מנסה לשאול בעדינות למה הוא מסתובב שעה סביב אותו רחוב במקום לחתוך מכאן שמאלה, אני ישר מקבלת את הנאום: 'כמה אנחנו מסכנים וכמה אנחנו לא 'דופקים את המונה'...מספיק'. לאחר בילוי מרוכז במוניות יש לי מסקנה אחת: תאהבו את עצמכם ואת הנוסעים -  העולם יראה אחרת. מבטיחה. (סורי על ההכללה יש גם נהגים מקסימים, אבל פחות בת"א). 

- רומנטיקה חינם. השקיעות הכי יפות בעולם עם הצבעים הכי יפים בעולם. עם החופים הכי יפים בעולם. 'מייד אין יזראל'. חותמת. כמכורה לשקיעות אפילו תיעדתי: 

- שוק מחנה יהודה: כחובבת שווקים אני חושבת שיש משהו מיוחד, ססגוני, קולני, פלצני ועממי בשוק הזה. הוא מגרה את כל חושיי. מרסק את עקרונותיי לגבי מזון בריא ומרוקן את כיסיי.
אני תמיד רוצה לאכול שם הכל. להבלע בתוך הבורקס, להתבולל עם הממולאים, לגלגל קובה ב'מורדוך' ולסיים את הסבוטז' יחד עם כנאפה צבעונית. מה שכן זה אחד השווקים היקרים אם לא ה.... למה?!? 

- רוגע. רגע. רוגע. לא רוצה לעצבן אף אחד, אבל למה כולם בסטרס? פוסט סטרס? או לקראת קריסה? אולי קצת נדבקתי ברוגע האירופאי?! זה לא שאני בנאדם רגוע פתאום, אני ממש לא! אני מתבוננת עם הרבה חמלה על אנשים המקללים אותי כי שנייה אחת היססתי לי ברמזור... או על אחרים המתפלאים שנתתי להם לעבור לפני או שסתם חייכתי. זה משהו באוויר הים תיכוני הגורם לנו להיות תזזיתיים יותר להבדיל מהאוויר האירופאי הקריר הגורם לנו להיות דובים איטיים ונחמדים. #זאתהתיאוריהשלי. 

- שירות. אולי זה נדמה לי, אבל אני מצהירה קבל עם ו'העדה האינטרנטית' שרמת השירות והאדיבות בארץ עלתה פלאים או ששהיתי יותר מדיי באזורים של תיירים. אנחנו חביבים יותר. אדיבים יותר ושירותיים יותר... או שבאמת התייחסו אלי כאל תיירת?! לא. אין מצב. משהו בציניות הישראלית התמתן לדעתי או לפחות זה מה שהרגשתי. בטוחה שבשלב זה כמה מצקצקים בלשונם. וואטאבר. 

- מחלקת דרכונים: למה כולם רוצים ומדברים על דרכון פולני. ספרדי. גרמני. מה הקטע עם הדרכון? פליז שמישהו יסביר לי. גיבוי? אופציה? השרדות? מה? 

- כפיים. מחיאת הכפיים בנחיתה בארץ. איטס סו מייד אין יזראל וטרם חלף מהעולם. מרגיש בית. 

- פורים. לקנות תחפושת במבצע מיוחד, במחיר מיוחד ה'כל כ"כ מיוחד' רק למה היא מתפרקת אחרי שימוש ראשון?! איטס סו מייד אין צ׳יינה. 

- אוזני המן.  למה לקחת עוגייה פורימית חביבה ולהתחיל לפלצן אותה עם מילויים מלוחים ומתוקים חדשים. מי צריך בטטה וכרישה באוזן המן?! תניחו לעוגייה ולקלאסיקה, לא כל דבר צריך להפוך ל'פיוז'ן'. 

- שופינג. סיילים לא סיילים. כחובבת שופיניג במיוחד בביקוריי בישראל הכל יקר כ״כ יקר והסיילים רק מקצינים כמה המחירים מופקעים. איטס אה שיים. 

- קפה. קפה הפוך קטן 18 ש"ח??!! #מהנסגראתכם

- התנצלות. מתנצלת לכל מי שחפרתי לו על שקשוקה. סלט ערבי קצוץ וטחינה. פלאפל. חומוס ושות'. יש משהו מרגיע במאכלים הישראלים שלנו שפשוט נורא בא לך לאכול אחרי ששוהים בחו"ל. חברותיי היקרות: סורי שניסיתי לגרור אתכן (ללא הצלחה) לנגב חומוס או להתפעל משקשוקה וסלט...תאשימו את המרחק והמטבח ההולנדי הדל. חזרתי עם חסך עצבני. 

כן אסכם ואוסיף שחזרנו לאמסטרדם יחד עם השמש. אין חורף. אביב מטורף. שמש. שמיים כחולים. אנשים מחייכים. אין תלונות. הכל נראה יפה ואופטימי יותר שהשמש זורחת. (ושוקעת בצבעים...) 
ואסיים בתמונה עם תחזית המהמממת לשבוע הקרוב. אמסטרדם בהחלט יפה יותר בשמש.