יום חמישי, 24 במאי 2018

גרפיטי במדים

ד' הקצינה התפרצה לחדר הטלפונים הקטן בדרמתיות.
צעדיה המאיימים נשמעו למרחוק. כל צעד חזק ורועם מקודמו
ככל שקרבו הצעדים, נשמעו כרעמת תופי מלחמה.

עמדתי רועדת ומפוחדת יחד עם חניכות קורס מ"כיות מחזור 13 בה"ד 12, חורף 92
ניסיתי להשאר יציבה וזקופה, למעשה, פיללתי שבור יפער ברצפה הישנה...




בחדר היה רק חלון קטן עם וילון פרחוני מכוסה אבק ולכלוך אשר מעולם לא נוקה. כולנו הבטנו לעברו מחפשות קרן שמש שתאיר את הרגע ותגאל אותנו מהמעמד המייסר.
היא נעמדה צמוד לחלון בקשיחות והביטה לעברנו, חרכה אותנו במבטה.  
חניכות זוטרות, הרועדות מכל דרג העומד מולנו. שבוע שביעי בקורס מ"כיות.
ד' היתה גדולת ממדים, שיערה קצוץ בצבע צהוב זרחני דהוי וקעקוע הינדי לא ברור מתנוסס על עורפה.
כתמי זיעה ענקיים תמיד ניקדו את מדיה המגוהצים. פחדתי ממנה מהיום הראשון. קולה צווחני ואיטי.
היא תמיד ניסתה לשלב ולדחוס כמה שיותר מונחים צבאיים בכל משפט שני: "פתח סוגריים", קרי, קו נטוי, קו תחתון, חר"פ, חמ"ל, חמ"ן, מש"ק, תקניות, יח"ש, ח"ן גורמת לנו להבין כמה אנחנו פעורות ולא מבינות כלום.
היא מעולם לא צחקה. הכי רחוק שהיא היתה מסוגלת לייצר זה מעין פס מרוח הנראה כמו גיחוך מעוות.

ניתן היה לחתוך את המתח בסכין.

ד' החלה לצעוד באיטיות לעברנו. מתקרבת יותר ויותר. החדר נסגר עלינו. החלון לא הצליח להכיל את המעמד.

הלחץ עטף אותנו. מעולם לא פחדתי כך.

ע' מפקדת הקורס נכנסה ישר אחריה. דמות שנויה במחלוקת, זעירה עם רעמת תלתלים עצומה אשר הוסיפה לה כמה ס"מ של גובה ואומץ. אין לדעת אם הדרגות שיבשו את דעתה ותרמו לקורטוב הרוע שנטף ממנה באופן קבוע.

היא הביטה סביב על חדר הטלפונים הציבוריים החבוט ועמוס לעייפה בגרפיטי צבעוני ומקושקש של אינספור מספרי טלפון, שמות חניכות הקורס ממחזורים שונים, 'איילה ואבי לנצח', 'שירי היפה חולה עלייך', 'יריב עיניים שלי', 'אפרת המורעלת', 'מחזור 6 אלופות', 'רוני הבן זונה' ועוד כל מיני ססמאות ריקות מתוכן וקללות עסיסיות.





מחזור 13,קורס מ"כיות, בה"ד 12, חורף 92 חיכה דומם למוצא פיה. היא סרקה את הקירות מזועזעת כאילו זאת הפעם הראשונה שהיא נחשפת לזוועות קרב. לאחר דקות שהרגישו כמו שעות זרקה לעברנו:

"בנות! מה שאתן רואות לפניכן נקרא: השחתת ציוד, וונדליזם לשמו, ברבריות. לא מה שאנו מצפים
מחניכות העתידות להיות מפקדות בצבא!". היא עצרה. המתח גבר. ע' לקחה נשימה עמוקה והמשיכה בקול רועם: "מדובר במעשה חמור ותהיינה לכך השלכות, כל מי שלקחה בזה חלק צריכה להתבייש".

החניכות נעו בחוסר שקט.

מחשבותינו נדדו אל חדר הטלפונים הצבעוני, המפלט האהוב עלינו בימי טרום הפלאפונים. כל אחת סרקה בדימיונה את הרגעים האלה, עם השפורפרת ביד, הקשר היחיד שלנו לעולם החיצון שננטש מאחור.
בכל ערב, שעטנו כולנו אל החדר, מורעבות לשמוע את קולה של אמא או חבר,
לשתף בתלאותינו, כמה אנו סובלות וקשה לנו בקורס. חדר הטלפונים הפך להיות מנה יומית של חיזוקים ואהבה ורק לאחר מכן היינו מצליחות להתקפל 'קיפול שמונה' לכיבוי אורות.

אין כמעט אחת שלא קשקשה או חרטה את שמה על הקיר. מדובר במסורת של שנים ומסורת לא שוברים!

כל שמות החניכות הופיעו בסדר מופתי וכל אחת מאיתנו ייחלה באותו הרגע ששמה הוצנע או דהה.
רשות הדיבור עבר לקצינה ע' אשר המשיכה בנאום עם שלל מונחים צבאיים, ראשי תיבות אשר כרגיל לא הבנו, ערכים, ציונות ומה לא. היא כל הזמן צעדה מצד לצד וראשי הסתחרר. גרוני ייבש ועיני צרבו מעייפות.


רציתי לצרוח:"דיי! הבנו! תגאלי אותנו. מי האשמות? !ומה גזר הדין?"

  
היא התקרבה באיטיות לעבר הקיר השמאלי אשר היה מקושקש קצת פחות וסקרה את הטקסטים המשורבטים. ואז, התקרבה עוד יותר. הצביעה על השמות וקראה:

"דנה, שירי ורוית גשנה אלי!". כמעט התעלפתי ששמי עלה. איך, למה ומדוע אני? "פאק", סיננתי קללה קטנה ומלאת כוונה, יש לפחות מאתיים שמונים ושלושה שמות כאן. קללות עסיסיות נוספות התנגנו בראשי העייף, כולל על ע' ואמא שלה. איך דווקא שמי אשר כתוב בצורה עדינה ונסתרת... פסעתי בחשש ונעמדתי מולה יחד עם חברותיי. דנה פרצה בבכי.


ע' המשיכה: "שלושתכן נשארות בבסיס בסופ"ש. מחכה לכן משימה מאד מבצעית ומאד חשובה: לצבוע את חדר הטלפונים ללבן בוהק. אנו לא רוצים שמפקדיי העתיד שלנו ישחיתו ציוד. האם אתן מבינות את חומרת העניין?"

הנהנתי במרץ. נאבקתי בדמעותיי שאיימו לפרוץ.
ע' הביטה עמוק לתוך עיניי. היא הבחינה במאבק הפנימי והפטירה לעברי בכעס: "בכי לא יעזור כעת. בשבוע הבא הצוות הפיקודי יחליט אם אתן תסיימנה את הקורס". בשלב זה הסכר נפרץ והדמעות גלשו.
ע' צווחה: "משוחררות!".


לא ידעתי את נפשי. שמעתי את החניכות האחרות נושמות לרווחה וחיבקתי את דנה ושירי שותפותיי לפשע המחריד. החדר המחניק סגר עלי והרגשתי שאני נמצאת בצינוק וכל כתובות הגרפיטי קמות לתחייה ומרקדות לפניי. נתקפתי בהלה. אמנם מעולם לא פיללתי להפוך להיות מצטיינת קורס, אך היו לי שאיפות לסיים את הקורס ולעשות תפקיד משמעותי בצבא. נכנסתי לצבא עם חששות רבות, ילדה חיפאית תמימה, חיה בבועה וכמו כולן למדתי להתיישר מהר מאד לפי המערכת הצבאית, קל זה לא היה. תמיד הייתי ילדה קצת פראית יותר מהממוצע ותמיד תרה אחר הרפתקאות כך שהליכה בתלם היתה תהליך איטי ומשמעותי עבורי. התמלאתי גאווה גדולה שהתקבלתי לקורס, חשתי בוגרת ואחראית הולכת ונפרדת מהילדה הבועטת.

"מה אעשה עכשיו? איך אבשר להוריי?" ראשי התמלא חששות, איך נקלעתי, דווקא אני, לבלגאן הזה...

בחדר המגורים בנות הקורס ניסו להרגיע את 'שליישית הפשע' עם מסרים אופטימיים, שוקולד "השחר" וממתקי שק"ם שלא הצליחו להמתיק את מצבנו.

חמישי הגיע. כוורת של התרגשות רחשה סביבנו. כל הבנות ארזו נרגשות לקראת יציאה הביתה לחמשוש ארוך ורק שלושתנו נותרנו מאחור עם מברשת, צבע לבן וחלום צבאי שעמד להתנפץ. מתייפחת לתוך השפורפרת, שיתפתי את הוריי. מבחינתי תם השירות במידה ואני עפה מהקורס. ישנם רגעים בחיים במיוחד בגיל 18 וקצת שכל דרמה מקבלת תפנית חדה. סוף העולם שלי, נכון לרגע ההוא היה בה"ד 12, מחזור 13, חורף 92.


עמדנו,שלוש בנות, אדומות עיניים ומברשות צבע בידיהן הרועדות..., דלי צבע לבן, כל אחת ומחשבותיה, וחלום "המפקדת" שכמעט הגשימה, צובעות ובוכות. אט, אט כיסה הצבע הלבן את הססמאות הצבעוניות, איתו נמרחו והתכסו חלומות על דרגות, על "המפקדת רוית", על שורת טירוניות שיום אחד יביטו בי מחכות למוצא פי, מחשבות פרועות, שהעלו חיוך נקמה קטן על שפתיי, איך הייתי עוברת בקלילות את דרגותיה של ע' ותלתלי הדאווין שלה, והופכת למפקדת שלה בעצמי וכבר מראה לה מה זה... דנה ושירי כל אחת שקועה בעולמה

הייתה זו השבת הארוכה בחיי. בסוף הפך החדר בוהק בלובנו. עוד שכבה ועוד שכבה. מדיי פעם שלומי הרס"ר הוותיק עם משקפי השמש הנצחיות, היה ניגש לחדר ל 'מסדר צבע זריז', זורק הערות לשיפור ומאיץ בנו לסיים כבר את העבודה ולהפסיק לייבב.  







'לכל שבת יש מוצאי שבת' משפט המחץ שכל טירון מדקלם קיבל תפנית חדה.

חיכיתי בקוצר רוח ליום ראשון. הדרג הפיקודי קבע דיון לגבי עתיד ה'פושעות' לשעה 16:00 אחר הצהריים. שהגיעה השעה התייצבנו עייפות ומדוגמות מול הדרג הפיקודי. ממתינות לגזר הדין.
אני זוכרת את ההמתנה הארוכה, את תחושת הבושה, את הפחד את ההרגשה שאני לבד.

סופו של הסיפור, בהערת אזהרה בתיק ההתנהגות, אינני יודעת אם זה תודות לחדר הטלפונים הלבן הבוהק אשר לבש מראה חגיגי, או בגלל ש – ע' קמה לבוקר תלתלים מוצלח, וזו הסיבה שניצלנו מהגזירה הקשה.

מאותו היום הייתי חיילת למופת: ממושמעת, מסורה, נרתמת לכל משימה.

מאז אני יודעת שני דברים:

יש להזהר ממפקדות עם תלתלים מעצבנים. לעולם אין לדעת מתי יהיה להם יום שיער גרוע.
ואם לכתוב, הרי שרק סיפורים כנים מאוד, לא גרפיטי.
ורק על קירות וירטואלים.

כמו עכשיו!



מקווה שאהבתם ואשמח לשמוע תגובות 


מוזמנים לקרוא סיפור נוסף שכתבתי  נמשים סגולים   







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה