שהכל מתפרק.

יש רגעים בחיים שיש תחושה שהכל יציב, מאוזן, 'בסדר'. 

יש רגעים בחיים שיש תחושה שהכל מתפרק, גולש, מתערבל, אין אחיזה. 

יש רגעים בחיים שאתה מרגיש כמו עלה שהרוח נושאת ומעיפה לכל כיוון או דגיגון אפרפר חסר אונים בנהר החיים השוצף.

יש רגעים שהחיים הופכים אותך ואתה מצליח לעמוד איתן או לפחות להתנדנד ואז להתייצב מחדש. לקום על הרגליים. 'להמשיך'. 

יש רגעים שהחיים הופכים אותך ואתה כבר אינך מסוגל להתהפך בחזרה.

מפחיד להגיע לתובנה שאתה נמצא במקום הזה. 

שהכל נשמט.  

שהכל מתפרק. חשוך. 

שהכל בסדר, אבל בעצם לא ממש בסדר. משהו מתחולל שם בפנים ואתה רוצה להתמקד בחוץ ולטשטש. לא לגעת בכאב הזה. זה יחלוף.

אתה מרגיש לא טוב, אתה מרגיש טוב, אבל לא מבין 

אתה כואב, עצוב, כועס, מבולבל ובעיקר מרגיש רע. ממש רע ולא מסוגל להסביר. 

מפחד מהרע, מפחד מהתחושה, מפחד ממה שקורה לך. 

מפחד מחוסר שליטה על הגוף, על הנפש, הכל יחד ובעיקר לא מבין ומנסה עדיין לשלוט במצב. או חושב שאתה שולט במצב. 

הכלים שעמדו לרשותך תמיד - נשמטים. מתרסקים. מגוון כלים וטיפולים. שיטות על שיטות והכל עכשיו מתערבל ביחד בשפה לא מובנת. בליל של 'שטויות' שעד לא מזמן היו 'תורה' עבורך. 

לפתע נשמעה דפיקה בדלת

שש בבוקר. דפיקה בדלת. צלצול רועם באינטרקום.  

בן זוגי נטש אותנו לשבוע לטובת ׳גשר הזהב׳, כך שנותרתי בבית עם שני נסיכים קשוחים למראה, אך עדיין זאטוטים בגיל ה׳נמרח׳. 

הצלצול ממשיך, לא מרפה. אני שואלת: "מי זה?"
אני שומעת ברקע בחור צעיר השואל באנגלית עילגת: ״אתם יהודים?״. ליבי פועם בקצב של ׳קבלת דוח על מהירות מופרזת׳. אני מנסה לאמץ את המבטא הכי טוב שלי באנגלית: ״מה? לא הבנתי״.
הוא שוב שואל:״ אתם יהודים?״. אני ישר נכנסת לסרטים. בטח זה מישהו המחפש יהודים באמסטרדם,
אלו בטח מחבלים. הראש שלי זורק פנימה את כל ידיעות הזוועה האחרונות שאני יונקת מהעיתונות בארץ וגם בעולם. 
אני מהססת ולא עונה ואז מבינה שהמזוזה הצבעונית שלי צועקת בקולי קולות - ועונה במקומי על השאלה ההזויה. אני עונה:"מה אתה מחפש?"
הבחור החצוף ממשיך באנגלית - עברית עילגת: ״הלכתי לאיבוד ואני מחפש את בית הכנסת הקרוב״. 

אני מנסה להתעשת ולא לחטוף חום מהחוצפה להטריד אותי מוקדם בבוקר (עוד לפני הקפה) כאילו מדובר במקרה חירום. אני עונה שזה בהמשך הרחוב וסוגרת את האינטרקום. אני מתנשפת קלות ועדיין מנסה להדוף את מחשבת הפיגוע אשר רצה בראשי. "תרגעי! את ברחוב פסטורלי שקט באמסטרדם״ (זה השלב שאני משוחחת עם עצמי, זה עובד טוב לפעמים בעיתות לחץ). 

אני טסה לחלון ומציצה כמו בסרט אימה לראות מי זה הברנש החצוף. הבחור עומד ומעשן סיגריה ב'לחץ'.
אני ממשיכה להסתתר ולהציץ עד שהבחור מתאדה.  

ה'מיני סאגה' הסתיימה, אני עדיין תוהה על החוצפה וחייבת להדגיש ה׳ישראלית משהו׳ לצלצל באינטרקום לחפש בתי יהודים בשש בבוקר, כדי לברר על בית כנסת קרוב. האם זאת חוצפה השמורה רק לישראלים? מניחה שכן. יש משהו ב'חוצפה' שלפעמים מאחד, מקרב לבבות ומחמם את הלב - ובהחלט מנפץ הרבה מחלוקות ונותן תחושה של בית, או יותר מדוייק: אנחנו מסתדרים בכל מקום ומרגישים בבית?! כולנו אחים?! 
אז בימים רגישים וכואבים אלו, אני חייבת לנעול את הפוסט בנימה חיובית ולא קנטרנית ולהגיד שכן אני מתגעגעת לבית ומאד מתגעגעת לחוצפה. הלב בהחלט שם.