כבר כמה חודשים מהדהד בראשי נושא הפוסט הבא בבלוג: 'תלאות השיפוצים'- ואפילו כותרת מכובדת:'חלם זה פה' (פה=הולנד). בטוחה שרבים מכם מותחים גבה בתמיהה. הולנד? חלם? אז כן. כן. כישראלי הרגיל לישראליות לטוב ולרע אינך מופתע אם יש בלאגן בשיפוצים, ספקים, לוחות זמנים וכספים. איטס פארט אוף דה דיל אוף ליבינג אין יזרעאל רייט?
שאתה עובר לגור באירופה הקלאסית ועוד במדינה מתוקנת ומסודרת כמו הולנד אשר היא מעין 'ייקית מעודנת- על הצד הטוב' אתה בהחלט מופתע. זה 'שוקינג'. מכיוון שזה יום שבת, סופ"ש ואני אפילו במוד חיובי - ולא של מתלוננת סדרתית, אחסוך מכם את תלאותיי וחוויותי המעשירות הפעם, כי זה באמת ישמע כמו 'ידה ידה' ורק אשתף מנבכי נשמתי במשפט שמישהו חביב אמר לי לפני מספר ימים ומאז המשפט מהדהד במוחי: "בסוף כולם חוזרים..., אז כבר לא נקשרים". אמממ. כן הוא דיבר על החיים כאן, החיים כישראלי בהולנד כבר קרוב ל 15 שנה פחות או יותר ועל זה שכל מי שהוא הכיר ונקשר, בא היה, נגע וחזר. כי בסוף כולללאאם חוזרים ואני לא יודעת למה המשפט תפס אות ואף קצת טלטל.
עברנו לפני בדיוק שלוש שנים וכמה ימים להולנד. קראנו לזה בשם היפה:רילוקיישן. עצם המילה כבר צופנת בתוכה משהו זמני, ארעי, מתוחם בזמן. אפילו נתנו מסגרת זמן: שנתיים לכל היותר. והנה חלפו להן שלוש. אין תאריך יעד. אין לדעת. הכל יכול להשתנות ומסביבי אנשים עזבו. נטשו. חזרו. באו. התגעגעו. חיים מפוצלים בין הבמבה והחומוס להרנינג והקור. רגל פה, אבל הלב שם. שהרגל שם רוצים להגיע כבר לכאן ושנמצאים כאן וקר ואפור מתגעגעים בערגה לים, לכחול לשמש ולישראליות שעוטפת, מוחצת אבל יחידה במינה.
אז בסוף כולם חוזרים וגם אנחנו נחזור. בטח. כן כן. זה מתעכב. זה שואב. מתרגלים. מתגעגעים. טסים ונושמים את הארץ וחוזרים לכאן למאין שקט ושלווה לא ברורה - אך בהחלט שפויה. למעין אפור שיכול להתקע ימים שלמים ללא תזוזה וללא קרן שמש. ושוב השלווה העוטפת את הכל. זה מעין שלווה מזוייפת כי אין את הרעש הישראלי. המשפחה, ערימות האוכל וסופי שבוע מלאים בביקורים וסידורים. אין את הפקקים והעיתון של שישי ולומדים שיש דברים אחרים. חברים מכל העולם שהופכים להיות סוג של משפחה. חלקם זמניים חלקם כבר חלק מחייך. ממשיכים לשמור על הקשר עם הארץ- כי אין כמו החברים מהארץ. אין לזה תחליף. לא רוצה שיהיה. זה חברות של שנים. חתיכת חיים. זהו אולי זאת השבת האפרורית והקידוש של אתמול שקצת העלה געגועים או פשוט סיבה מספיק טובה להוציא פוסט חדש לאוויר העולם. התגעגעתי. שבת שלום מאמסטרדם הקרירה ויאללה חברים להתחיל לנצל את ההזדמנות שאני גרה כאן. זמני. יו נואו... סופש מקסים.
שאתה עובר לגור באירופה הקלאסית ועוד במדינה מתוקנת ומסודרת כמו הולנד אשר היא מעין 'ייקית מעודנת- על הצד הטוב' אתה בהחלט מופתע. זה 'שוקינג'. מכיוון שזה יום שבת, סופ"ש ואני אפילו במוד חיובי - ולא של מתלוננת סדרתית, אחסוך מכם את תלאותיי וחוויותי המעשירות הפעם, כי זה באמת ישמע כמו 'ידה ידה' ורק אשתף מנבכי נשמתי במשפט שמישהו חביב אמר לי לפני מספר ימים ומאז המשפט מהדהד במוחי: "בסוף כולם חוזרים..., אז כבר לא נקשרים". אמממ. כן הוא דיבר על החיים כאן, החיים כישראלי בהולנד כבר קרוב ל 15 שנה פחות או יותר ועל זה שכל מי שהוא הכיר ונקשר, בא היה, נגע וחזר. כי בסוף כולללאאם חוזרים ואני לא יודעת למה המשפט תפס אות ואף קצת טלטל.
עברנו לפני בדיוק שלוש שנים וכמה ימים להולנד. קראנו לזה בשם היפה:רילוקיישן. עצם המילה כבר צופנת בתוכה משהו זמני, ארעי, מתוחם בזמן. אפילו נתנו מסגרת זמן: שנתיים לכל היותר. והנה חלפו להן שלוש. אין תאריך יעד. אין לדעת. הכל יכול להשתנות ומסביבי אנשים עזבו. נטשו. חזרו. באו. התגעגעו. חיים מפוצלים בין הבמבה והחומוס להרנינג והקור. רגל פה, אבל הלב שם. שהרגל שם רוצים להגיע כבר לכאן ושנמצאים כאן וקר ואפור מתגעגעים בערגה לים, לכחול לשמש ולישראליות שעוטפת, מוחצת אבל יחידה במינה.
אז בסוף כולם חוזרים וגם אנחנו נחזור. בטח. כן כן. זה מתעכב. זה שואב. מתרגלים. מתגעגעים. טסים ונושמים את הארץ וחוזרים לכאן למאין שקט ושלווה לא ברורה - אך בהחלט שפויה. למעין אפור שיכול להתקע ימים שלמים ללא תזוזה וללא קרן שמש. ושוב השלווה העוטפת את הכל. זה מעין שלווה מזוייפת כי אין את הרעש הישראלי. המשפחה, ערימות האוכל וסופי שבוע מלאים בביקורים וסידורים. אין את הפקקים והעיתון של שישי ולומדים שיש דברים אחרים. חברים מכל העולם שהופכים להיות סוג של משפחה. חלקם זמניים חלקם כבר חלק מחייך. ממשיכים לשמור על הקשר עם הארץ- כי אין כמו החברים מהארץ. אין לזה תחליף. לא רוצה שיהיה. זה חברות של שנים. חתיכת חיים. זהו אולי זאת השבת האפרורית והקידוש של אתמול שקצת העלה געגועים או פשוט סיבה מספיק טובה להוציא פוסט חדש לאוויר העולם. התגעגעתי. שבת שלום מאמסטרדם הקרירה ויאללה חברים להתחיל לנצל את ההזדמנות שאני גרה כאן. זמני. יו נואו... סופש מקסים.
רוית,
השבמחקמחכה בכיליון עיניים לכל פוסט ממך.
פוסט מעורר מחשבה...
רוית שלום,
השבמחקהבלוג שלך מאוד מעניין, יפה ועדין. אז לפני הכל, תיהני מהאפרוריות שלך שם, אני כולי קנאה כי כאן מצפה לנו מחבת עד נובמבר. ובמקביל אולי זה יעניין אותך:
אנחנו קהילה של בלוגרים שכותבים בעברית בפלטפורמה של בלוגספוט. התחלנו פרויקט משותף שיאפשר לנו לאגד את כל הבלוגרים בפלטפורמה זאת כדי שיוכלו להכיר (וירטואלית) זה את זה, לקרוא, להגיב ולשתף. נשמח מאוד אם תצטרפי אלינו:
https://plus.google.com/u/0/communities/107023803221354620103
יש אצלנו כותבים מכל הסוגים. סיפורת, שירה, הסיפור האישי והחוויות האישיות, כמו גם יומני מסע ובלוגים של יצירה.
אם ההזמנה שלי אינה רלוונטית לך, אני מתנצל מראש על ההפרעה. כוונותיי טובות וכנות.