סיכום חודש.

תאמינו או לא - עבר לו חודש. ווואאאאו.
הנה סיכום קצר של החודש הראשון באמסטרדם:
- אופניים זה כלי הרכב האולטימטיבי. אין דבר יותר כיף מזה. רק לא מומלץ לרכב בשלג.
- אמרו לי אחרת, אבל הולנדים מאד מאד נחמדים. אדיבים ואוהבים לעזור... לפחות לי (-;
- שמש היא דבר חיוני ביותר. היא גורמת לשרירי הפנים פשוט להתמתח ומשנה סדרי עולם. אולי אני מגזימה, אבל חודש ימים בלעדיה ... העולם נראה אחרת. קצת קודר. קצת רציני אבל בהחלט השתדלתי לתחם את זה. שורה תחתונה, תפסיקו להתלונן על מזג האוויר בארץ. הוא מושלם!
***כל מה שכתבתי לגבי השמש רלוונטי גם לגבי הים.
- ענייני נשים: פדיקור. מניקור. למה תמיד סיניות משתלטות על התחום? למה הן אף פעם לא מבינות אנגלית?! ולמה זה תמיד כולל מסז׳ ובארץ לא??? תחשבו על זה. אותו מחיר.
- ילדים. כמה הם משקפים לנו וכמה הם מניעים אותנו וכמה לא פשוט להתחיל מחדש שלא מבינים מילה. הילדים שלי אוהבים אנשים. נקודה. ברור לי שיקח קצת זמן אבל הם יהיו בסדר. נשימות וסבלנות.
- אמסטרדם עיר מרתקת. יש בה כל מה שאני אוהבת: שווקים. תרבות. חיי לילה. אנשים מכל העולם. שופיניג משובח. אוכל משובח (כן כן) והכי חשוב אנשים נחמדים. נעימים.
- אסור לרכב על אופניים לאט ... זה לא עובד. זה כמו שאתם לא תנהגו על איילון במהירות 50 קמ״ש.
- רגוע כאן. רגוע מאד. עבורי זה נפלא. מושלם.
- כולנו משפחה אחת גדולה. שזה מגיע לישראלים אנחנו בהחלט ׳קומונה׳. ׳וואן ביג פמלי׳. תמיד יש את החנות של הישראלי. המסעדה. המקום שמכינים חלות. הזאתי שמכינה את זה וההוא שמביא מוצרים מיוחדים. זה מאד כיף ונוח במיוחד בשלב הנחיתה.
- הולנדית שפה קשה. נרשמתי לקורס אבל אין מצב שאצליח לדבר. פשוט אין. ואני בחורה אופטימית...
- שהכל נורא מסודר הישראלי הולך לאיבוד.
- שהכל נורא מסודר הישראלי מרגיש פחות פראייר והעולם נראה יותר יפה.
- עניין עלות המזון בישראל רק מתבהר לי שעושקים אותנו בארץ. הכל יותר זול כאן ואמסטרדם היא לא עיר זולה. זול משמעותית! אפילו מוצרים שמגיעים מהארץ יותר זולים כאן. הגיוני???
- האוכל כאן מרגש אותי. פשוט מרגש.
- סופ"ש מהמם ותמונות.

וויקאנד בעיר הגדולה.

חזרנו לאמסטרדם. רצתי ורצתי עד ששוב התחיל שלג והכל נצבע לבן. כמה אני חושבת על שמש. היא רק מציצה ואני מאושרת. הרגעים הקטנים שמשמחים אותנו. מתחיל להטריד אותי עניין האוכל והמחשבה הבלתי פוסקת עליו. זה בטוח הקור, אבל דיי לחפש אשמים. זה מטריד את מוחי. 

סופ"ש היה ממש כיף. הוזמנו למסיבת יומהולדת והיה ממש נחמד. שוב תמהיל של ישראלים מעניין - שעטנז: יזמים, די.ג'י, בנקאית וזוג שעבר כי סתם רצה לחיות באמסטרדם, רוסיה, ערבייה ואנחנו. 
היה טעים ומשובח: חומוס. קוסקוס עם בשר...סלט ערבי קצוץ. בורקסים 'הום מייד'. שוב הטעמים של הארץ שתמיד משמחים אותי מחדש. בארץ זה כל כך מובן מאליו ופה זה מצטייר כחוויה קולינרית שאני אפילו טורחת לכתוב עליה. חוצמזה, שוב הילדים שמעו עברית. הרבה עברית וכבר היו מחוייכים. קצת פעילות. קצת שירים. מה עוד צריך לבקש. 

בערב הצטרפתי למסיבת יומהולדת באיזה בר יין נחמד, ואז חנכתי את העיר. אני נוסעת לי לכיוון הסנטר ומאות אנשים הולכים בעיר. המקומות גדושים. מלא תיירים. מקומיים. שפות מכל העולם. וואוווו. בהחלט נוסעת לי מחוייכת. איזה אנרגיות של עיר. אלכוהול וגראס באוויר. אחרי הבר החלטנו ללכת למועדון 'שוגר-פקטורי' שנפתח רק ב 12 בלילה. מושלם. כמה זמן לא הלכתי למועדון ועוד בשעה כזאת ועוד מחוייכת. נכנסים למועדון.מוזיקה מטריפה. אנשים שמחים. מה עוד צריך? 
אני מציצה בשעון כמעט 3??? ואני כמובן רעבה. חזרתי עשר שנים אחורה. הולכים לאכול. מנשנשת לי בלי חשבון פיצה ויאללה באמת צריך ללכת לישון. הילדים עוד מעט קמים. השלג יורד ואני מרגישה שח נ כ ת י רשמית את העיר: "הלו אמסטרדם"-  הגעתי. אני כבר מתאמת עם טלי המהמממת שפעם בשבוע אנחנו יוצאות לתור את העיר. 'איטס אה דיל'. 

הוויקאנד בחו"ל הוא א ר ו ך. סופש מלא. אמיתי. אין משפחה ומלא חברים בנתיים שסוגרים אותו. מצד אחד, זה בהחלט חסר לנו, בעיקר בארוחת שישי בקידוש, אבל יש משהו נחמד שאתה אדון לעצמך ללא מחוייבות בסופ"ש. יש לך מלא זמן לתכנן מלא דברים.

יום ראשון - הפורימון הגדול בבית ספר היהודי ב'ראש פינה' שבית חב"ד מארגן. לקחתי את הילדים. היה ממש נחמד. עמוס ושוב דוכני המזון שוקקים והישראלים אוכלים כאילו אין מחר. כאילו אנחנו אחרי צום. דוכן פלאפל. שווארמה. בורגול. אין מה לעשות אצל ישראלים האוכל תמיד מככב. במרכז. האוכל הוא המלך. הילדים נהנים. שומעים עברית מכל עבר וזה מספיק עבורם. ניתוש עולה לבמה ומשתתף במשימות. מאושר.
אני מקשקשת עם כל מיני. מתחילה להכיר עוד ועוד אנשים. שוב מדהים אותי שיש כאן ישראלים מכל הגוונים. הכל. 

מחר חוזרים ללימודים אחרי שבוע חופש א ר ו ך. אני יודעת שלא יהיה קל ואני מקווה שהם יעברו את זה כמה שיותר בקלות. שיהיה שבוע נפלא וחג שמח. 

אי אפשר לסיים בלי כמה תמונות. 

חוזרים הביתה?!

גרמניה. החברה הראשונה שהכרתי שעברנו לגור בסן פרנסיסקו לפני כ 13 שנה, הייתה גרמנייה. הכרנו בקורס אנגלית עסקית והתחלנו להסתובב יחד בעיר. החברות התהדקה גם בין בני הזוג ואף התרחבה שהגיעו הילדים.
היא לימדה אותי באדיקות על ׳חשיבות הזמן׳ והדיוק. אצל הגרמנים, זמן זה כבוד. אם אתה מאחר, אתה לא מכבד את הזמן של האחר. זה נחשב לזלזול. אצל הישראלים, זמן זה מרחב, טווח, זרימה וחופש. אני מניחה שרגליי לא היו דורכות בגרמניה מתוך בחירה, אלמלא החברות איתם. תמיד שאנחנו מגיעים לגרמניה, כל סיפורי השואה המשפחתיים מתחדדים ומקבלים משמעות חדשה. כואבת. אמיתית. אני מוצאת את עצמי בוהה באנשים הזקנים ומחברת להם סיפורי זוועות . אנחנו נמצאים בפארק מקסים, ואני מדמיינת יהודים מתחבאים בשיחים ומחפשים מסתור. קשה לי להשתחרר מזה. מודה. אפילו השקיעות כואבות לי בגרמניה.
שורה תחתונה, היינו שוב בדיסלדורף היה זמן איכות משובח עם החברים ולילדים היה כיף להיות עם ילדים נוספים ועכשיו חוזרים לאמסטרדם.

יש כמה פורימונים בעיר, ונלך בראשון יחד עם הילדים. ניתוש בחר תחפושת של אביר ויובלי אולי אולי יסכים להיות פיראט. אני חייבת לרוץ כל יום וקצת להגביר מהירות אחרי טיול השחיתות המשובחחח שעשינו.
מפלס הסוכר בגופי בטוח עלה (כן. יש גיל שחושבים על זה ועל עוד כמה תופעות בריאות הקשורות לגיל).

באלי כבר לחזור לאמסטרדם. להכין ארוחת שבת ואפילו לרכב על האופניים קצת. התרגלתי? לא ממש. אני בגעגועים עזים לארץ. לשמש הנצחית ולים הכחול כחול שלנו ולחוף ארטיק. יקח זמן. אין לחץ. שבת שלום וחג שמח. 

We are rolling.

הימים חולפים. מתרגלים לעיר. להולנד.
בעקבות התאונה הייתי שרויה ב'חרדת אופניים'.
לא פשוט לחזור לפדל עם אצבע שבורה ושלג. מנגד, פשוט אי אפשר לחיות כאן ללא אופניים. שאול האיץ בי (קלות) לעלות שוב על האופניים ואפילו הרכבתי את הילדים מאחור. אני מפדלת בזהירות רבה, מודעת לכל צלצולי הפעמונים מכל עבר והרוכבים שעוקפים אותי. ׳איי דונט קר׳. רוכבת לאט. שיקפצו. נראה אותם מתרסקים לקיר בטון. רוכבת לאיטי כמו זקנה על אופניים.

הגענו לגן החיות ׳ארטיס׳. גן חיות במרכז העיר. מקסים. הילדים בהתלהבות. מרחב. חיות. מה עוד צריך. בגן חיות, הם שומעים בחורה מדברת עברית. ניתאי ישר ניגש אליי ומציע שהיא תהיה הביביסיטר שלהם. כמה נעים לו לשמוע את השפה שלו. מעבירים סופש רגוע. מתחילים קצת להכיר אנשים. נייס.

הילדים יצאו לשבוע חופש מבית הספר והחלטנו לנסוע לטייל בבלגיה: ברוז׳ וגנט, ולבקר חברים טובים בגרמניה.
יום ראשון הגענו לקינדרדייק: עיירה בדרום הולנד עם עשרות תחנות רוח. מקסים וציורי ( מילה שבהחלט תחזור בעוד פוסטים). המשכנו לברוז׳ בבלגיה: עיר יפיפיה מימי הביניים עם רחובות מתפתלים סביב תעלות צרות. לקחנו מלון קטן ליד אחת התעלות ויאללה: אוכל. בלגיה, למי שלא יודע, הינה יעד קולינרי משובח ביותר. התענגנו על מולים. הויסטרים ולובסטר. קינחנו בשוקולד והתגלגלנו למלון שבעים ומחוייכים.

קצת תמונות ועידכונים בהמשך. מבטיחה.

Do you want to play with me ???

אז מה עברנו...שלג שלג ושלג. 

למדתי לרוץ ברוח, בגשם ובשלג- אפשרי. בדוק. חוזרים מריצה בלי טיפת זיעה. איזה כיף. למדדתי שעכברים זה דבר שגרתי והם למעשה ה'ג'וקים' המקומיים. דבר אחרון, אין מה לעשות ולנטיין דיי- נראה הרבה יותר סקסי בגולה. ועכשיו נעבור לחלק הכי חשוב: הילדים. 

לילדים לא קל ב כ ל ל, מאד מאד מתגעגעים לשגרה שלהם, לישראל, למשפחה, לחברים תחושת הזרות מכה בהם וגם בי וזה בהחלט משפיע.  

"אמא, לא רוצים לשחק איתי"

"אמא, רציתי לשחק איתם, אבל הם לא הבינו אותי" 

"אמא,  שיחקתי לבד..." 

"אמא, אני שותק כל היום..."  

הלב נשבר. נקרע. מתפוצץ. התפרצות של בכי - "למה עברנו בכלל? אני רוצה לישראל, רוצה לבית ספר, לגן שלי". שיעור ענק. עבורי. עבורנו. 

התמודדות יומיומית של שכנועים והסברים למה זה טוב, מהללת את השפה האנגלית כמה זה יעזור להם בעתיד, איזו מתנה נפלאה הם קיבלו.  

הילדים רק רוצים חברים. זה הכל. 'עזבי אותי מהאנגלית'. 

לימדנו אותם להגיד לחברים: 

"?do you want to play" 

אני שומעת אותם מתאמנים על המשפט. שוב ושוב. זה בהחלט עזר - יובל בישר לי היום בשמחה - שהוא שאל ושיתפו אותו במשחק 'תוספת'. כמה אושר להיות שייך להיות חלק מ...כמה זה חסר לו. תחושת הזרות משתלטת עלי. קיים בכולנו רצון עז להיות חלק, להרגיש שייכות. צורך בסיסי. 

אני יודעת שזה יקח זמן. הסתגלות. למידה. סבלנות והרבה עזרה. הם יהיו בסדר. אני יודעת. 

בנתיים מעבירים זמן איכות משפחתי. אני נמצאת הרבה עם הילדים. פעילות ביתית אחה"צ. הם הרבה אחד עם השני. לא פשוט. שבוע הבא חופש של שבוע מבית הספר. ניסע לטייל. 

אהובים שלי יום אהבה שמח. אוהבת אתכם הכי בעולם.