אמסטרדם שלי - 'לגזור ולשמור' - המלצות חדשות 2015

מי שעקב לאחרונה וקרא את הפוסט האחרון אולי זוכר שאני בעיצומו של מעבר דירה חדש הפעם בתוך אמסטרדם. בעקבות המעבר 'המאתגר' יצא לנו לחוות מגורים זמניים באזור מערב העיר ועכשיו בחודשיים הקרובים אנו גרים על תעלת הסינגל במרכז העיר. יותר מרכזי מזה - לדעתי אין. על התעלה. קרוב לדאם. ליורדאן ובקיצור אחד האזורים הכי מתויירים בעיר. אני בתור 'ותיקה- ירוקה' מרגישה כמו תיירת אמיתית. 

מעברים בחיים ופרפרים.

16 שנה יחד. 11 דירות. 3 יבשות. אינסוף מעברים. 

כאשר הכרתי את בן זוגי היקר לפני שנים רבות הבעתי משאלה: "אני רוצה לאכול את העולם בביסים קטנים...". לפעמים משאלות מתגשמות. 

מאז שהייתי ילדה קטנה רציתי לראות עולם. לטייל. לחוות. להתרגש. לקחת סיכונים. מעולם לא חששתי ממעברים. לא פחדתי משינויים. אני מסתכלת סביב על הדירה האמסטרדמית המדוגמת שלנו שהולכת ונעלמת לה לתוך ארגזים חומים. מוכרת רהיטים שרק לא מזמן רכשתי. תורמת חפצים. בגדים. כלי בית. מה שרק אפשר. לנקות ולהתנקות. מקפלת את ביתי הקט לתוך מכולה. זה הזמן להודות: התעייפתי ממעברים. כל שנתיים וקצת מעבר. זה כבר לא אנושי. כבר אין פרפרים בבטן. אנשים מסביבי לא מאמינים שאני עוברת את זה שוב. 'מעברים בחיים' או לא? 

יום ההולדת הכי עצוב בעולם.

6.6.2015 אוֹרִי ז"ל יום הולדת 11. 

אני אוהבת ימי הולדת. סוג של התמכרות. יש לנו טקס יומהולדת בבית לילדים.
הם כבר מכירים, מחכים, וכל שנה כולנו מתרגשים מחדש. אוהבת את התכנונים לפני, ההכנות, קניית המתנות, הכנת העוגה, לילה לפני לקשט את הבית, לנפח בלונים וכל פעם לשלב הפתעה אחרת. 

יש לנו עוד טקס יומהולדת מאד פרטי ומצומצם ובשנתיים האחרונות הילדים משתתפים ולוקחים בו חלק. יומהולדת של אוֹרִי שלנו. 6.6.2004
יום ההולדת הכי עצוב בעולם. שקט. דומם. אין רעש של צהלות שמחה ושאגות ילדים. אין התרגשות גדולה של ילד שהיה צריך להיות היום בן 11.
אלוהים... בן 11.
יום הולדת עם כאב ודמעות. סרט קורע לב שאנחנו תמיד צופים ביום הולדת ובאזכרה. סרט המפרק אותי לחתיכות קטנטנות. כל כך קטנטנות שחלקן אני אפילו לא מסוגלת לאסוף. אני זקוקה לזה. צופה בזה רק פעמיים בשנה. לא מסוגלת לצפות בסרט מעבר לזה. 

אורי מסיבת יום הולדת שנתיים בגן 

המדריך ה'לא מושלם' לרילוקיישן משפחתי

סוגרת כמעט שנתיים באמסטרדם. הפז"מ דופק. אני מרגישה וותיקה. אמנם זוהי רק תחושה ואני עדיין 'ינוקא בחיתוליו', אבל שהמזכירה בבית הספר מפנה אלי כל משפחה ישראלית חדשה שמגיעה – זה אומר משהו נכון? לא מתווכחים עם עובדות!

אז כן. לאחר מספר חודשים באמסטרדם – אני קצת מכירה. קצת יודעת. קצת ממליצה. אפילו פתחתי בלוג. יש את מי לשאול ועוד היד נטויה. החלטתי במקום כל פעם  לדבר ולדבר ולנסות לשלוף מזכרוני העייף כל מיני טיפים ישנים שעזרו לי במעבר המשפחתי להולנד, להכין מעין מדריך קצר,  אך 'לא מושלם' למעבר משפחתי. זה יכול להיות להולנד או לכל מקום אחר. המדריך אישי ומחוויותי המשפחתיות בלבד, אז בבקשה התייחסו לכך בהתאם ואשמח לשמוע אם יש לכם מה להוסיף מניסיונכם העשיר.

שהכל מתפרק.

יש רגעים בחיים שיש תחושה שהכל יציב, מאוזן, 'בסדר'. 

יש רגעים בחיים שיש תחושה שהכל מתפרק, גולש, מתערבל, אין אחיזה. 

יש רגעים בחיים שאתה מרגיש כמו עלה שהרוח נושאת ומעיפה לכל כיוון או דגיגון אפרפר חסר אונים בנהר החיים השוצף.

יש רגעים שהחיים הופכים אותך ואתה מצליח לעמוד איתן או לפחות להתנדנד ואז להתייצב מחדש. לקום על הרגליים. 'להמשיך'. 

יש רגעים שהחיים הופכים אותך ואתה כבר אינך מסוגל להתהפך בחזרה.

מפחיד להגיע לתובנה שאתה נמצא במקום הזה. 

שהכל נשמט.  

שהכל מתפרק. חשוך. 

שהכל בסדר, אבל בעצם לא ממש בסדר. משהו מתחולל שם בפנים ואתה רוצה להתמקד בחוץ ולטשטש. לא לגעת בכאב הזה. זה יחלוף.

אתה מרגיש לא טוב, אתה מרגיש טוב, אבל לא מבין 

אתה כואב, עצוב, כועס, מבולבל ובעיקר מרגיש רע. ממש רע ולא מסוגל להסביר. 

מפחד מהרע, מפחד מהתחושה, מפחד ממה שקורה לך. 

מפחד מחוסר שליטה על הגוף, על הנפש, הכל יחד ובעיקר לא מבין ומנסה עדיין לשלוט במצב. או חושב שאתה שולט במצב. 

הכלים שעמדו לרשותך תמיד - נשמטים. מתרסקים. מגוון כלים וטיפולים. שיטות על שיטות והכל עכשיו מתערבל ביחד בשפה לא מובנת. בליל של 'שטויות' שעד לא מזמן היו 'תורה' עבורך.