שבת הולנדית.

יום שישי תמיד היה היום האהוב עלי כאשר גרנו בארץ.

שישי בוקר קפה 'על הים' יחד עם בן זוגי.
הליכה בים על החוף. 
שישי יום קצר של סידורים, קניות, הכנות לשבת. ריחות של בישולים מסביב. 
לגנוב קפה קצר עם חברה. 
שישי יום קצר בגן ובבית ספר. קבלת שבת. חלה מתוקה. 

יש משהו ב׳שישי קצר׳ אשר מחמם את הלב ופותח כמה צ'אקרות.
מחמם את הלב ופותח אותו לקראת הסופ״ש.
משהו באוויר ובאנרגיות אשר לאט לאט נרגעות, ונכנסות ל'כוננות שבת'.
מרגישים את זה במיוחד בשעות הצהריים המאוחרות, שהכל מתחיל להסגר, להרגע, להוריד הילוך. השירים ברדיו מתחלפים. רצף של שירים שבא לך להתמזג איתם יחד במיטה. אני מתגעגעת לרוגע שישי.

יש משהו בשנ״צ שישי מכורבל עם העיתון שהוא כל כך ישראלי בעיני, כל כך חסר לי כאן. 
לא שאני מתגעגעת לחדשות בארץ, אבל כן מתגעגעת לתחושת הדפדוף הרועש ובהייה בעיתונים המפוזרים ליד המיטה. 
שישי קידוש, בדרך כלל יחד עם המשפחה המורחבת, המולת שישי עם הבני דודים, סבא וסבתא וזה בהחלט חסר. 

שישי בהולנד הוא עוד יום רגיל. הילדים מסיימים בית ספר ויש עוד חוגים אחרי. יש קידוש ויש בישולים לשבת, אבל זה אחרת. זה בקצב אחר. משהו באוויר שלא נרגע, משהו זר שתמיד מזכיר לך שהוא זר ושונה.
לא מרגיש בית. כולם בשגרת היומיום ואתה מנסה לייחד את היום, להרגיע, אבל האווירה מסביב לא משתפת פעולה. יש משהו ב׳שישי הולנדי׳ אשר מזכיר לי את הגעגועים לארץ. הנסיעה בשישי למשפחה והפקקים בכביש החוף. החול של הים שנדבק בכפות רגליים. השקט אשר משתרר אחר הצהריים אשר כל כך אופייני לארץ. התיזוזים למשפחה והארוחות הגדושות בכל טוב. זה שישי בארץ. 
פרץ געגועים קל. 
שבת שלום. 

טעימה ספרדית.

חזרנו מחופשה ציורית ומדושנת בדרום ספרד ואני משוועת לקצת פורקן מילים.
'חבל אנדלוסיה' מכיל כמה מן הפנינים היפות באירופה. כפרים לבנים וציוריים, ערים עתירות היסטוריה ומבנים אדירים, ארמון אלהמברה בגרנדה, קוסטה דל סול- קילומטרים של חופים מכל הסוגים והצבעים, עיירות חוף, רכס סיירה נבאדה, נופים מכל עבר, מטבח עשיר וססגוני ואנשים חמים וחביבים.

כמה קוריוזים מהטיול האחרון: 

• סיאסטה - המצאה גאונית. לפי הגדרת המילון מדובר בנמנום קצר בן 15-30 דקות, אך הספרדים מתחו את זה לאקסטרים ומדובר בכמה שעות טובות (בתקופת הקיץ במיוחד) שהכל למעשה סגור ונעול וכולם פשוט במנוחה. נפלא. תחשבו שנ"צ ארוך על בסיס יומיומי. 
• בוקר. אז ככה: ארוחת הבוקר מתחילה אי שם בסביבות 11 פלוס בדר"כ מלווה בצ'ורוס אלוהי חם וספוג בשמן (זה מעין סופגניה דרום אמריקאית) שהולכים לקחת במיוחד מהמאפייה המקומית. אם אפשר ליד זה קערת סוכר 'לבן' - או רוטב שוקולד מה טוב. לא רוצה לחשוב מה הכנסתי לגופי במשך שבוע, אבל אם כבר גרנו אצל מקומיים - נתנהג כמותם לא? 

• ארוחת צהריים. אי שם בין ארבע אחה"צ צפונה מדברים על ארוחת צהריים, אם אפשר מטוגנת עדיף. בכלל המילה 'מטוגן' שגורה חזק בז'רגון המקומי. 
• ארוחת ערב - או יותר מדוייק ארוחת לילה - אי שם בין עשר בלילה צפונה ולא פעם גם בחצות מתיישבים עם הילדים לאכול. הדהים אותי לראות את כמות הילדים והתינוקות הערים לאחר חצות - הרחובות גדושים בילדים עירניים להחריד, הילדים יושבים עם הוריהם במסעדות. משפחתיות מקסימה - אולי קצת מעיקה אחרי כמה לילות כי למעשה אין הפרדה. לא ראיתי את זה באף מקום בעולם כולל ישראל. 
• נו האבלו אספניול. אני רק שומעת ספרדית ובא לי לרקוד פלמנקו, לנגן בגיטרה וכן גם סיאסטה קלה. ספרדית נשמעת לי כמו שירה, ניגון ענוג והם מדברים מהר אז הם בכלל חביבים עלי. אז אם לא למדתי הולנדית עד עכשיו, החלטתי לפחות ללמוד ספרדית. 
• מטוגן. מטוגן. מטוגן. כחובבת אוכל בכלל ואוכל ספרדי בפרט, התענגתי מהטאפסים, המאכלים המקומיים, הדגים, פירות הים, הפירות הטריים. הטריק הוא שמן זית - לדעתי הם מחסלים בקבוק שמן ביום. הכל צף בשמן זית, מטוגן בשמן זית, נטבל, נספג. טעים טעים והרבה מטוגן. בחופשה לא חושבים בריא - חושבים מקומי. 
• אסתטיקה. נדהמתי כמה יופי יש בבנייה הספרדית, הפרטים הקטנים, הקשתות, הקימורים, הצבעים אפילו את הסורגים בחלונות ואת הגדרות צילמתי למחאת הילדים. הכל אסתטי. מטופח. נקי. מסוגנן. בהחלט הייתי מאמצת את זה בכמה שכונות בארץ. בסופו של יום הפרטים הקטנים הם אלו שעושים את ההבדל. 
• שמש. השמש הופכת אנשים לשמחים יותר (יש שיגידו עצבנים יותר) - אנשים יותר מחייכים ומשוחררים. 
• אוכל. כמו בישראל - אוכל הוא המרכז. הלב. העורק הראשי. הכל מתחיל ונגמר שם. הספרדים אוהבים לדבר על אוכל, אוהבים לאכול, מבינים באוכל, מתרגשים בדיוק כמונו מהאוכל. הסופרים בספרד גדושים והעגלות מתפקעות מכל טוב. כמה התגעגעתי לזה. אולי זאת קצת פזרנות לקנות יותר ממה שצריך, אך זה ממלא אותי שמחה. סופסוף לא הרגשתי חריגה. 
• היסטוריה. הופתעתי כמה עניין גילו ילדיי בהיסטוריה. מדובר בטיול עתיר היסטוריה. להסתובב בסביליה יום שלם - 38 מעלות. זה לא שהם לא התלוננו, אך בהחלט נהנו יחד איתנו. בארמון אלהמברה עשינו סיור מודרך של שלוש שעות באנגלית והילדים היו מרותקים. בקיצור לא להרתע מלשלב היסטוריה בטיולים עם הילדים. עשינו יום טיול ויום 'בטן-גב' כך שהיה איזון מושלם להנאת כולם. 
• גספצ'ו. תענוג מקומי מושלם. הפעם גם למדתי את הגרסא המקומית - לא רק מרק עגבניות קר, מוסיפים לזה ביצה קשה וחתיכות בשר. תענוג לחיך ולנשמה. 

אי אפשר לסיים בלי כמה תמונות - אפשר לראות את כל האלבום בלינק: טיול לדרום ספרד 

*מי שמעוניין בהמלצות- אשמח לעזור. 

כמה תמונות לקינוח וחוזרת לכושר! יום רגוע ומקסים 

גרנדה 

מיחאס - הכפרים הלבנים 

נרחה - קוסטה דל סול 

אלהמברה

זהרה דל לה סיירה- הכפרים הלבנים 

נרחה 

ארמון אלהמברה 

לפתע נשמעה דפיקה בדלת

שש בבוקר. דפיקה בדלת. צלצול רועם באינטרקום.  

בן זוגי נטש אותנו לשבוע לטובת ׳גשר הזהב׳, כך שנותרתי בבית עם שני נסיכים קשוחים למראה, אך עדיין זאטוטים בגיל ה׳נמרח׳. 

הצלצול ממשיך, לא מרפה. אני שואלת: "מי זה?"
אני שומעת ברקע בחור צעיר השואל באנגלית עילגת: ״אתם יהודים?״. ליבי פועם בקצב של ׳קבלת דוח על מהירות מופרזת׳. אני מנסה לאמץ את המבטא הכי טוב שלי באנגלית: ״מה? לא הבנתי״.
הוא שוב שואל:״ אתם יהודים?״. אני ישר נכנסת לסרטים. בטח זה מישהו המחפש יהודים באמסטרדם,
אלו בטח מחבלים. הראש שלי זורק פנימה את כל ידיעות הזוועה האחרונות שאני יונקת מהעיתונות בארץ וגם בעולם. 
אני מהססת ולא עונה ואז מבינה שהמזוזה הצבעונית שלי צועקת בקולי קולות - ועונה במקומי על השאלה ההזויה. אני עונה:"מה אתה מחפש?"
הבחור החצוף ממשיך באנגלית - עברית עילגת: ״הלכתי לאיבוד ואני מחפש את בית הכנסת הקרוב״. 

אני מנסה להתעשת ולא לחטוף חום מהחוצפה להטריד אותי מוקדם בבוקר (עוד לפני הקפה) כאילו מדובר במקרה חירום. אני עונה שזה בהמשך הרחוב וסוגרת את האינטרקום. אני מתנשפת קלות ועדיין מנסה להדוף את מחשבת הפיגוע אשר רצה בראשי. "תרגעי! את ברחוב פסטורלי שקט באמסטרדם״ (זה השלב שאני משוחחת עם עצמי, זה עובד טוב לפעמים בעיתות לחץ). 

אני טסה לחלון ומציצה כמו בסרט אימה לראות מי זה הברנש החצוף. הבחור עומד ומעשן סיגריה ב'לחץ'.
אני ממשיכה להסתתר ולהציץ עד שהבחור מתאדה.  

ה'מיני סאגה' הסתיימה, אני עדיין תוהה על החוצפה וחייבת להדגיש ה׳ישראלית משהו׳ לצלצל באינטרקום לחפש בתי יהודים בשש בבוקר, כדי לברר על בית כנסת קרוב. האם זאת חוצפה השמורה רק לישראלים? מניחה שכן. יש משהו ב'חוצפה' שלפעמים מאחד, מקרב לבבות ומחמם את הלב - ובהחלט מנפץ הרבה מחלוקות ונותן תחושה של בית, או יותר מדוייק: אנחנו מסתדרים בכל מקום ומרגישים בבית?! כולנו אחים?! 
אז בימים רגישים וכואבים אלו, אני חייבת לנעול את הפוסט בנימה חיובית ולא קנטרנית ולהגיד שכן אני מתגעגעת לבית ומאד מתגעגעת לחוצפה. הלב בהחלט שם. 

עצב הולנדי.

בהולנד אין הרבה ימי שמש, למרות שהחורף האחרון היה קסום וחריג. 
אם כבר בימי שמש עסקינן, הממוצע השנתי עומד על 25 ימי שמש בשנה.
תודו שמדובר בנתון מכביד, אפילו מרתיע עבור 'אנשי השמש והים'. 

מזג האוויר האפרורי מדכדך וגורם לי לעצבות שקטה. החלטתי לקרוא לה:'עצבות הולנדית'. 
עצבות שקטה, בה העיניים מזוגגות ובורקות ומתחרות במזג האוויר שבחוץ. מי יותר אפור וקודר. 
אני לפעמים תוהה, אם עצב כמו שמחה הוא תדר שניתן לחווט ולשנות. 

התעלות נראות שקטות ומופנמות, לעומת יום שמש בהן הן זורחות ומנוקדות בסירות. 
הבתים הצבעוניים הייחודיים לעיר, עומדים חבויים כמהים לאור שמש אשר יבליט את צבעם. 
גם האנשים מופנמים יותר, עצובים או אולי רק נדמה לי. כשאני עצובה, יש לי נטייה להסתכל סביבי 
ולאתר אנשים עצובים כמוני. למה? אני לא ממש יודעת, לפעמים זה מנחם.
לפעמים זה מסית את העצבות שלי והופך אותה למשהו ציבורי וחברתי. מוקף במעגלי אנשים
שאני לא מכירה, אבל מזדהה. 

היום מזג האוויר קצת אפרורי. יצאתי החוצה, עליתי על האופניים והבטתי למעלה 
לשמיים, מבקשת מהם איזו קרן שמש קטנה, שתציץ שתבקע את האפור ותזרים קצת צבעים פנימה,
ככה בנדיבות.  

בקשתי התקבלה שם למעלה. אני מביטה החוצה מאחורי מסך המחשב. השמש מרקדת על השולחנות, 
על העלים, על המסך. צבעים, צבעים. זה לא שהעצב נשטף, אבל הוא בהחלט מתאזן לו שם בפנים. 
יש לפעמים נחמה בעצב. אחריו בדרך כלל מגיע שחרור, שמחה או פשוט יום שמש...

יום מקסים. 

I have a dream

שהייתי קטנה חלמתי להיות שחקנית. היה לי חלום להופיע על במה גדולה ובקולנוע ולכבוש את הקהל. 
הייתי עומדת שעות מול המראה שמה על ראשי גרביונים (לא לצחוק...זה פרט מביך, אך אמיתי) ומדמיינת שיש לי שיער ארוך וגולש, ומתחילה להמציא דמויות שונות ומשונות. כאשר גדלתי קצת, התחלתי להמציא דמויות והצגות ולהופיע מול אחותי הגדולה וחברותיה ומול חברותיי והתחלתי לרכוש אט אט קהל נאמן ומפרגן. בכל הצגות בית הספר רציתי להשתתף והאמנתי שזה עניין של ימים עד שיגלו את כשרוני הענק. 

יום אחד, אימי בישרה לי שיש אודישן לילדים ב'תאטרון העירוני בחיפה'. מוסד מכובד להתחיל קריירה מכובדת. ברור שמיד קפצתי ובקשתי ללכת למבחנים. 

הגיע היום הגדול. התלבשתי יפה ואף חגיגי והגעתי יחד עם אימי לחדר גדוש בילדות וילדים חולמים כמוני.
ילדים מאמינים עם זיק ענק בעיניים. בחדר, כל הילדים התרגשו, מילמלו, שרו והתאמנו בצעדי ריקוד.
אני זוכרת שבחנתי את כולם והרגשתי שהגיע הרגע הגדול שלי. 

קראו בשמי ונכנסתי עם עוד ילדים לחדר גדול. ישבה מולנו אישה חביבה וחייכנית והתחילה לבקש מאתנו לעשות כל מיני תנועות, או לדמיין שאנחנו דגים שוחים באקווריום ענק, ועוד כל מיני משימות שנראו לי קלילות. הסתערתי על כל משימה בדרמתיות (יש לציין 'יתר') וניסיתי להתבלט בין זבי החוטם האחרים ולתפוס את תשומת ליבה של האישה החייכנית. 

תם ונשלם חלק ראשון. בקשו מאתנו להמתין בחדר הגדול עד לשלב השני. חזרתי לי לחדר נרגשת וסקרנית לקראת השלב השני. בליבי הצעיר והתמים היתה אמונה גדולה שהנה אוטוטו אני מגשימה את חלומי. לחדר נכנס בחור גבוה ובידו דף נייר מקופל. הוא הסתכל על כל הנוכחים והתחיל להקריא שמות: 
"דפנה ורוית". נשימתי נעתקה וליבי החיש פעימותיו. נעמדתי ישר, מוכנה לשלב השני ואז הדהד הקול המחריד: "דפנה ורוית, תודה שבאתן. אתן יכולות ללכת הביתה...". 

הסתכלתי על הבחור ודבריו עדיין הדהדו באוזניי כמסרבות להשלים עם הגזירה. הסתכלתי על אימי והמבט שלה רק שידר רוך ואהבה. יצאנו החוצה בשתיקה. אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול.
חלומות לא נועדו להתנפץ, חלומות נועדו להגשמה. לא?! 

זה נכון שלא ויתרתי על החלום והמשכתי לככב בהצגות בית הספר, בצבא ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכי, אבל לא נגשתי מאז לאודישנים נוספים. למה? אני באמת לא יודעת. כנראה שלא נועדתי להיות שחקנית או שחלומי עם השנים דעך ולא היה מספיק חזק. למה אני משתפת? כי אם עקבתם אחרי בפוסטים קודמים, אני בשלב הגדרת חלומות חדש. אני מרגישה שאני צריכה להגדיר לי חלומות חדשים.
חלק מהחלומות הגשמתי. חלק כנראה לא אגשים לעולם, אבל אם לא נחלום, איך נגשים?