שהייתי קטנה חלמתי להיות שחקנית. היה לי חלום להופיע על במה גדולה ובקולנוע ולכבוש את הקהל.
הייתי עומדת שעות מול המראה שמה על ראשי גרביונים (לא לצחוק...זה פרט מביך, אך אמיתי) ומדמיינת שיש לי שיער ארוך וגולש, ומתחילה להמציא דמויות שונות ומשונות. כאשר גדלתי קצת, התחלתי להמציא דמויות והצגות ולהופיע מול אחותי הגדולה וחברותיה ומול חברותיי והתחלתי לרכוש אט אט קהל נאמן ומפרגן. בכל הצגות בית הספר רציתי להשתתף והאמנתי שזה עניין של ימים עד שיגלו את כשרוני הענק.
יום אחד, אימי בישרה לי שיש אודישן לילדים ב'תאטרון העירוני בחיפה'. מוסד מכובד להתחיל קריירה מכובדת. ברור שמיד קפצתי ובקשתי ללכת למבחנים.
הגיע היום הגדול. התלבשתי יפה ואף חגיגי והגעתי יחד עם אימי לחדר גדוש בילדות וילדים חולמים כמוני.
ילדים מאמינים עם זיק ענק בעיניים. בחדר, כל הילדים התרגשו, מילמלו, שרו והתאמנו בצעדי ריקוד.
אני זוכרת שבחנתי את כולם והרגשתי שהגיע הרגע הגדול שלי.
קראו בשמי ונכנסתי עם עוד ילדים לחדר גדול. ישבה מולנו אישה חביבה וחייכנית והתחילה לבקש מאתנו לעשות כל מיני תנועות, או לדמיין שאנחנו דגים שוחים באקווריום ענק, ועוד כל מיני משימות שנראו לי קלילות. הסתערתי על כל משימה בדרמתיות (יש לציין 'יתר') וניסיתי להתבלט בין זבי החוטם האחרים ולתפוס את תשומת ליבה של האישה החייכנית.
תם ונשלם חלק ראשון. בקשו מאתנו להמתין בחדר הגדול עד לשלב השני. חזרתי לי לחדר נרגשת וסקרנית לקראת השלב השני. בליבי הצעיר והתמים היתה אמונה גדולה שהנה אוטוטו אני מגשימה את חלומי. לחדר נכנס בחור גבוה ובידו דף נייר מקופל. הוא הסתכל על כל הנוכחים והתחיל להקריא שמות:
"דפנה ורוית". נשימתי נעתקה וליבי החיש פעימותיו. נעמדתי ישר, מוכנה לשלב השני ואז הדהד הקול המחריד: "דפנה ורוית, תודה שבאתן. אתן יכולות ללכת הביתה...".
הסתכלתי על הבחור ודבריו עדיין הדהדו באוזניי כמסרבות להשלים עם הגזירה. הסתכלתי על אימי והמבט שלה רק שידר רוך ואהבה. יצאנו החוצה בשתיקה. אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול.
חלומות לא נועדו להתנפץ, חלומות נועדו להגשמה. לא?!
זה נכון שלא ויתרתי על החלום והמשכתי לככב בהצגות בית הספר, בצבא ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכי, אבל לא נגשתי מאז לאודישנים נוספים. למה? אני באמת לא יודעת. כנראה שלא נועדתי להיות שחקנית או שחלומי עם השנים דעך ולא היה מספיק חזק. למה אני משתפת? כי אם עקבתם אחרי בפוסטים קודמים, אני בשלב הגדרת חלומות חדש. אני מרגישה שאני צריכה להגדיר לי חלומות חדשים.
חלק מהחלומות הגשמתי. חלק כנראה לא אגשים לעולם, אבל אם לא נחלום, איך נגשים?
הייתי עומדת שעות מול המראה שמה על ראשי גרביונים (לא לצחוק...זה פרט מביך, אך אמיתי) ומדמיינת שיש לי שיער ארוך וגולש, ומתחילה להמציא דמויות שונות ומשונות. כאשר גדלתי קצת, התחלתי להמציא דמויות והצגות ולהופיע מול אחותי הגדולה וחברותיה ומול חברותיי והתחלתי לרכוש אט אט קהל נאמן ומפרגן. בכל הצגות בית הספר רציתי להשתתף והאמנתי שזה עניין של ימים עד שיגלו את כשרוני הענק.
יום אחד, אימי בישרה לי שיש אודישן לילדים ב'תאטרון העירוני בחיפה'. מוסד מכובד להתחיל קריירה מכובדת. ברור שמיד קפצתי ובקשתי ללכת למבחנים.
הגיע היום הגדול. התלבשתי יפה ואף חגיגי והגעתי יחד עם אימי לחדר גדוש בילדות וילדים חולמים כמוני.
ילדים מאמינים עם זיק ענק בעיניים. בחדר, כל הילדים התרגשו, מילמלו, שרו והתאמנו בצעדי ריקוד.
אני זוכרת שבחנתי את כולם והרגשתי שהגיע הרגע הגדול שלי.
קראו בשמי ונכנסתי עם עוד ילדים לחדר גדול. ישבה מולנו אישה חביבה וחייכנית והתחילה לבקש מאתנו לעשות כל מיני תנועות, או לדמיין שאנחנו דגים שוחים באקווריום ענק, ועוד כל מיני משימות שנראו לי קלילות. הסתערתי על כל משימה בדרמתיות (יש לציין 'יתר') וניסיתי להתבלט בין זבי החוטם האחרים ולתפוס את תשומת ליבה של האישה החייכנית.
תם ונשלם חלק ראשון. בקשו מאתנו להמתין בחדר הגדול עד לשלב השני. חזרתי לי לחדר נרגשת וסקרנית לקראת השלב השני. בליבי הצעיר והתמים היתה אמונה גדולה שהנה אוטוטו אני מגשימה את חלומי. לחדר נכנס בחור גבוה ובידו דף נייר מקופל. הוא הסתכל על כל הנוכחים והתחיל להקריא שמות:
"דפנה ורוית". נשימתי נעתקה וליבי החיש פעימותיו. נעמדתי ישר, מוכנה לשלב השני ואז הדהד הקול המחריד: "דפנה ורוית, תודה שבאתן. אתן יכולות ללכת הביתה...".
הסתכלתי על הבחור ודבריו עדיין הדהדו באוזניי כמסרבות להשלים עם הגזירה. הסתכלתי על אימי והמבט שלה רק שידר רוך ואהבה. יצאנו החוצה בשתיקה. אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול.
חלומות לא נועדו להתנפץ, חלומות נועדו להגשמה. לא?!
זה נכון שלא ויתרתי על החלום והמשכתי לככב בהצגות בית הספר, בצבא ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכי, אבל לא נגשתי מאז לאודישנים נוספים. למה? אני באמת לא יודעת. כנראה שלא נועדתי להיות שחקנית או שחלומי עם השנים דעך ולא היה מספיק חזק. למה אני משתפת? כי אם עקבתם אחרי בפוסטים קודמים, אני בשלב הגדרת חלומות חדש. אני מרגישה שאני צריכה להגדיר לי חלומות חדשים.
חלק מהחלומות הגשמתי. חלק כנראה לא אגשים לעולם, אבל אם לא נחלום, איך נגשים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה