אני סולחת.

כבר מספר ימים אני מגלגלת בראשי את פוסט הסליחה ומשוועת להקיזו לפוסט קוהרנטי. מחר יום כיפור. באמסטרדם יום כיפור נראה ומרגיש כמו עוד יום חול.בארץ זוהי אווירה של ׳יום כיפור׳. אווירה 'כיפורית' קדושה ולבנה וכה מיוחדת אשר לא ניתן להסבירה במילים. אם אתה צם ואם לא... זה שם מרחף מעל כולנו. השקט. האופניים. הלבוש הלבן. ארוחה מפסקת. המפגשים. הצום. תקיעת השופר. סליחות. בית כנסת. צבעים אחרים. 

אמסטרדם זום אין - המלצות לשנה החדשה 2015

הרבה קוראים פונים אלי כשהם מגיעים ל'קוויקי באמסטרדם' ושואלים את שאלת השאלות: 'אז מה כדאי לעשות בעיר'? חוץ מהאטרקציות המרכזיות שתוכלו למצוא בכל בלוג תיירותי (שדרך אגב הן מעולות ובהחלט שוות ביקור) ליקטתי 8 מאסטים שלי לביקור בעיר: 

1. צרפתי פארק- אם כבר הגעתם לאזור הפייפ - והחלטתם לבקר בשוק הכי תיירותי בעיר- תעשו גיחה  קצרה לצרפתי פארק SARPHATIPARK- (קרוי ע"ש רופא פילנתרופ יהודי בשם: סמואל צרפתי). 

פארק קטן וקסום הצמוד לשוק התיירותי. קנו לכם כמה מצרכים בשוק: הרנינג אם טרם אכלתם, דגים מעושנים, גבינות שוות, לחם טרי, זיתים - ותהנו מפיקניק שקט ומבורך. אם אתם בטיול משפחתי עם ילדים אז זה בכלל מקום מושלם להפסקה. 

אזכרה לאורי - 9 שנים בלעדייך.

והנה אני אוספת את עצמי ועושה מעבר חד ובלתי אנושי מהחיים המלאים, הזורמים, השוקקים, אשר כל הזמן קורה משהו חדש ----- ועוברת למוות. לשכול. לשממה. למקום הלא ברור והאפל שכל כך הרבה תיאוריות, דתות ואנשים מנסים להסביר ולגעת. יכולה רק לשתף מניסיון אישי שזה לא עוזר ומפחית את הכאב, גם אם אני מאמינה שאורי במקום אחר. טוב יותר. ואני מאמינה.  

אמסטרדם שלי - 'לגזור ולשמור' - המלצות חדשות 2015

מי שעקב לאחרונה וקרא את הפוסט האחרון אולי זוכר שאני בעיצומו של מעבר דירה חדש הפעם בתוך אמסטרדם. בעקבות המעבר 'המאתגר' יצא לנו לחוות מגורים זמניים באזור מערב העיר ועכשיו בחודשיים הקרובים אנו גרים על תעלת הסינגל במרכז העיר. יותר מרכזי מזה - לדעתי אין. על התעלה. קרוב לדאם. ליורדאן ובקיצור אחד האזורים הכי מתויירים בעיר. אני בתור 'ותיקה- ירוקה' מרגישה כמו תיירת אמיתית. 

מעברים בחיים ופרפרים.

16 שנה יחד. 11 דירות. 3 יבשות. אינסוף מעברים. 

כאשר הכרתי את בן זוגי היקר לפני שנים רבות הבעתי משאלה: "אני רוצה לאכול את העולם בביסים קטנים...". לפעמים משאלות מתגשמות. 

מאז שהייתי ילדה קטנה רציתי לראות עולם. לטייל. לחוות. להתרגש. לקחת סיכונים. מעולם לא חששתי ממעברים. לא פחדתי משינויים. אני מסתכלת סביב על הדירה האמסטרדמית המדוגמת שלנו שהולכת ונעלמת לה לתוך ארגזים חומים. מוכרת רהיטים שרק לא מזמן רכשתי. תורמת חפצים. בגדים. כלי בית. מה שרק אפשר. לנקות ולהתנקות. מקפלת את ביתי הקט לתוך מכולה. זה הזמן להודות: התעייפתי ממעברים. כל שנתיים וקצת מעבר. זה כבר לא אנושי. כבר אין פרפרים בבטן. אנשים מסביבי לא מאמינים שאני עוברת את זה שוב. 'מעברים בחיים' או לא?