אזכרה לאורי - 9 שנים בלעדייך.

והנה אני אוספת את עצמי ועושה מעבר חד ובלתי אנושי מהחיים המלאים, הזורמים, השוקקים, אשר כל הזמן קורה משהו חדש ----- ועוברת למוות. לשכול. לשממה. למקום הלא ברור והאפל שכל כך הרבה תיאוריות, דתות ואנשים מנסים להסביר ולגעת. יכולה רק לשתף מניסיון אישי שזה לא עוזר ומפחית את הכאב, גם אם אני מאמינה שאורי במקום אחר. טוב יותר. ואני מאמינה.  

לא במקרה בחרתי לקרוא לבלוג 'מעברים בחיים'. חלק מהמעברים האלו מאתגרים, אכזריים. לעיתים אף מאולצים. ישנם יומיים ׳רשמיים׳ בשנה שאנו מציינים: יומהולדת ואזכרה לאורי שלנו, אך בפועל 24/7 אתה בלבנו, צורב ובועט ומלווה והכי נורא חסר. חסר. חסר. חסר. 

מתוק שלי. אתה מעין ישות מלאכית קסומה ויפה המלווה אותנו בכל מעבר. בכל חוויה. בכל נשימה. 

יובל וניתאי שואלים כל כך הרבה שאלות שגם אם היו מבוגרים יותר, לא הייתי יודעת מה לענות.
ה--- למה??? שנאבקתי בו כל כך הרבה שנים ופשוט יום אחד נטשתי בכעס ולאחר מכן בהשלמה כואבת - עבר אליהם. הם עוסקים ב׳למה׳ ובכמה זה ׳לא הוגן׳ ,בכאב ובכי שהם לא זכו להכיר אותך את האח הבכור שלהם. שואלים על מחלות ארורות וגנטיקה ואני כל כך מנסה לעטוף את עולמם השברירי ולא תמיד מצליחה. זה חלק עצום מהחיים של כולנו. 

נסיך שלי. בביקור הבא נעלה לקברך. סבא וסבתא יבואו לבקר אותך. דנה חברתי הנדירה תביא לך סביבון חדש שאבא שלה הכין לזכרך - זה כבר הפך להיות ׳מסורת׳. 

משתפת שוב את הסרט שהדס גיסתי המוכשרת והיקרה הכינה לזכרך. אין יותר מרגש מזה. ככה רצינו לזכור אותך. בדיוק. כמה תמיד היית עטוף. כמה עכשיו אפילו מי שלא הכיר אותך נשבה בפני המלאך המתוקות שלך. 

הסרטון של אורי שלנו. 

אמסטרדם אשר היום מרגישה כל כך זרה  ומרוחקת...אחפש לי פינה שקטה להיות עם הזכרונות המתוקים שלך, להיות אתך. להיות. אחזיק חזק חזק את הסביבון האדום שכל כך אהבת. היחיד שהשארתי אצלי ופשוט אתן לכאב לחלחל עמוק עמוק בכל תא בגופי. לטלטל את הכל, ליפול. להתפרק ואז לאסוף את כל החלקים מחדש ולהמשיך הלאה עם חור ענק בלב. 

מתגעגעים ואוהבים כל כך. שכב על משכבך בשלום ילד מתוק שלנו ובוא לבקר אותי בחלומות. 

אוהבת כל כך 

אמא