נמשים סגולים

גררתי את השרפרף הירוק לעבר המראה 

נעמדתי עליו בזהירות רבה. עצמתי חזק את עיניי.

ליבי פעם בחוזקה נרגש לקראת השינוי המיוחל.

סוף לנמשים. סוף לכתמים החומים המנקדים את פניי.

פעימות ליבי הרעידו את השרפרף, כמעט ומעדתי לאחור.

ואז, הרמתי בזהירות את פניי

לא הייתי מסוגלת להוציא הגה מפי.

פניי עקצצו וכאבו. הייתי כולי רטובה.

הבטתי לעבר המראה וקפאתי.

מן המראה הציצה בי ילדה עם פרצוף סגול, צורב ו...מאוד מנומש!
מה קרה לנמשים שלי???!!!!

בילדותי המאוחרת, בערך בסביבות גיל אחת עשרה או שתיים עשרה, 

התחלתי להבחין בנמשים הפזורים ומנקדים את פניי.  

ממש לא אהבתי אותם!

יום אחד ישבתי עם סבתא פרומה, אימו של אבי.

הייתי מאד קשורה אליה ואל סיפוריה התוססים, על תככי המשפחה, הילדות בפולין,

ההתנדבות בויצו ושלל הפעילויות שהיא ארגנה שם. נהגתי להתבונן בה שעות ארוכות מכינה עבודות יד צבעוניות.
סבתא פרומה שלי היתה אישה כל כך יפה וגם קצת מנומשת. תמיד מאופרת עם אודם אדום עז 

ושערה השחור מתוח בחומרה לאחור.

באותו מפגש משפחתי לחשתי לה סוד: "סבתא, אני ממש, אבל ממש

שונאת את הנמשים שלי! הם כמו ליכלוכים על הפנים. נקודות מיותרות! לא רוצה אותם יותר".

הסתכלתי עליה ממתינה לתגובה סבתאית טיפוסית ואולי לתרופת סבתא אמיתית.

לסבתא פרומה שלי היו תמיד שלל רעיונות, פתרונות ומרקחות שונות, כמו:

כישופים  -  להסיר עין הרע,

קליפות תפוחי אדמה  - להוריד חום,

טופי -  לעת צרה או למרר את אימי ואת רופאי השיניים ושאר קסמים והפתעות...

סבתא התבוננה בפניי המנומשים ארוכות, נאנחה קלות ואמרה בקולה הרך

עם המבטא הפולני המתנגן שלה: "רויתלה, יש לי פתרון".

היא השתתקה ואני חיכיתי כמה דקות, שהרגישו כמו נצח, לפתרון הפלא של סבתא.

לפתע ניגשה סבתא לתיק שלה והוציאה שטר כסף מקומט, 
בדקה בעייניה שהוריי אינם בסביבה והושיטה לי את השטר בזהירות. 
עוד לא הבנתי, אך לקחתי בשמחה. ואז גררה אותי סבתא לחדרי לשיחה בארבע עיניים בה פרשה בפניי את ההוראות הבאות, לוחשת בקול חגיגי:

"מחר, מבלי שההורים ידעו, את הולכת לבית המרקחת וקונה קרם לבן בשם 'ניוואה'. קרם בקופסא כחולה עגולה ממתכת. הכסף שנתתי יספיק עבורו. את לוקחת יוד סגול, קערה וכפית ומערבבת את היוד עם הקרם". סבתא השתקקה לוודא שאני עוקבת אחר ההוראות המסובכות ושאני מבינה מה עליי לעשות. הנהנתי במרץ, מופתעת ונרגשת עכשיו עוד יותר מהמשימה החשאית שנחתה עלי באמצע יום שגרתי. 

אחר כך, חזרה שוב סבתא על ההוראות באיטיות והמשיכה בקשיחות לא אופיינית: "את לוקחת את הקרם הסגלגל ומורחת אותו על כל הפנים. זה יטשטש את הנמשים ואף יעלימם. אם תקפידי על כך הנמשים יעלמו לחלוטין, עלי זה עבד בצעירותי." סבתא הצביעה על פניה היפות, מתחה את עורה להוכיח את טענתה המדעית.

אין לי מושג מאין שאבה את הרעיון המטורף הזה. ללא ספק, ולכל הדעות, הוא היה מטורף וכנראה יצא לגמלאות מארון 'תרופות סבתא' ועכשיו, ממרחק הזמן, נראה יותר כמו פשע מחריד, איך לא זעקה בפשטות לעברי: "תאהבי את עצמך כמו שאת... "

אימצתי את הרעיון בו במקום, לכסנתי אל סבתא מבט רב חשיבות, נשבעתי לסודיות מבצעית ומייד התחלתי לתכנן מתי אלך לבית המרקחת. "מבצע סבתא" יצא לדרך, חשבתי לעצמי והתמלאתי שמחה ותקווה וסבתא בשלה, המשיכה בלהט לא אופייני: "את נשארת עם המשחה על הפנים מספר דקות ולאחר מכן שוטפת. תחזרי על הפעולה מספר פעמים".

הסתכלתי על סבתא באהבה והוקרה, חיבקתי אותה חזק חזק. שאבתי את ריחה המיוחד שכה אהבתי מעין שילוב של קרמים, ים, ואיפור- המרכיבים שיצרו את הריח המיוחד של סבתא פרומה, רייחה האהוב והמוכר. פניי נצבעו כרגיל באודם אדום בוהק, מצרור הנשיקות שהרעיפה עליי. הפעם, ניגבתי את האודם בזהירות רבה. סבתא שוב הזכירה לי שמדובר בסוד מבצעי ואיש 
מלבד שתינו, אסור שידע.

למחרת, חיכיתי בקוצר רוח שיסתיימו הלימודים, לא סיפרתי לאיש על תוכניותיי ורצתי מתנשפת לבית המרקחת השכונתי למבצע 'הסר את הנמשים' לרכוש את קרם הפלאים. יוד סגול היה בבית, זה היה יוד אימה מס' 2. 'היוד השורף, אבל פחות' מהיוד האדום שהיה שמור לפציעות 'קשות' ולווה בנשיפות פווו נמרצות של כל בני המשפחה בזמן מריחתו.

יוד, היה אצלי מאז ומעולם טראומת ילדות מס' 1. רצתי הביתה עם הקרם, הסתגרתי בחדרי עם השלל והמצרכים הנלווים ופעלתי בדיוק לפי ההוראות של סבתא פרומה. שלב אחרי שלב. פתחתי את הקרם בזהירות. שפכתי לקערה כמות לבנה, דביקה ומכובדת. פתחתי את בקבוק היוד הסגול זה ש'שורף פחות' ושפכתי את תכולתו פנימה. התמוגגתי איך הסגול צובע את הלבן וכל ערבוב מכסה עליו עוד יותר. כל ערבוב חדש הכניס אותי יותר לפנטזיית סינדרלה חלומית. עוד כמה שעות חיי ישתנו. פרצופי הולך לעבור מטמורפוזה אחת ולתמיד.

עוד ערבוב אחרון ודיי. זהו. הסגול שלט.

המתנתי עוד כמה דקות, מוקסמת מהעיסה הסגלגלה שיצרתי, ממשיכה עם חלום הנערה
נטולת הנמשים. כשהגיע הרגע, ניגשתי לדלת חדרי ונעלתי אותה היטב. פתחתי מוזיקה 
בעוצמה חזקה. למדתי בסרטים שבמבצע צריך לנהוג בחשאיות יסודית עד הסוף ואין כמו מוזיקת רקע לבניית הדרמה ההוליוודית שהייתי אני במרכזה עכשיו. עוד רגע והכל ישתנה, עוד רגע וכמו שסבתא פרומה הבטיחה, יהיו פניי לבנות וחלקות.

שולחן העבודה שלי התמלא לפתע נקודות סגולות שנמרחו לכל עבר וצבעו את כל הרהיטים סביב. לקחתי נשימה ארוכה והרמתי בזהירות את הקערה עם המשחה אשר רקחתי לבדי, גאה ביציר כפיי ונרגשת מהבאות.

ידיי רעדו קלות כאשר עמדתי מול המראה, קרבתי את הכפית אל פרצופי המנומש והתחלתי למרוח גוש קרם סגול. תנועות סיבוביות ומדוייקות, במהרה היו פניי מכוסות סגול- סגול. כפות ידיי נצבעו גם הן וחשתי כמו ציירת בתחילת דרכה.

עצרתי. הבטתי במראה וראיתי גוש סגלגל מחוייך ומרוצה. ממתין לשינוי המיוחל. היה זה עידן טרום הסלפי ולכן לא נותר מרגע מתוק זה דבר פרט לזכרון הילדה הנרגשת שניבטה אלי מהראי.

ישבתי בשקט. חלפו דקות ארוכות. הרגשתי את פניי בוערות ודמיינתי איך הנמשים מתרסקים להם אחד אחרי השני, איך רומס היוד באכזריות נמש אחר נמש. רומס ומעלים. בכל זאת הוא 'שורף אבל פחות'.

נדמה לי כי ספרתי שניות, מדמיינת את הפנים החלקות שעוד רגע אפגוש, לאחר כשעה מתוחה ומלאת ציפייה נגשתי לחדר האמבטיה לשטוף את הסגול ואת הנמשים. המים זרמו ואני שטפתי ביסודיות את פניי. המים זורמים ואני שוטפת ושוטפת, מקרצפת, ושוב שוטפת ושוב מקרצפת. הפנים כאבו. הידיים צרבו. הצבע הסגול לא הרפה. נותר עיקש כמו מעניש את כפות ידיי ודרכן אותי ואת חלומי להשתנות. חזרתי שוב על הפעולה נרגשת לקראת הבאות. סינדרלה הסגולה רוקמת חלומות.

ואז, הרמתי בזהירות את פניי לעבר המראה. לא הייתי מסוגלת לדבר. בקושי הצלחתי לנשום.

פניי עקצצו. הייתי כולי רטובה וקצת פחות מחוייכת. הבטתי שוב לעבר המראה וקפאתי.

אוי לי ואבוי לפנים.

מן המראה הציצה בי ילדה עם פרצוף סגול, צורב ו...מאוד  מנומש!  
מה קרה לנמשים שלי???!!!! 

הנמשים הקטנים והשובבים שלי הפכו בין לילה כתמים סגולים ענקיים, בולטים יותר מתמיד. לא ידעתי את נפשי. מה אעשה עם נמשים סגולים? איזה תירוץ אתן להוריי?

הסוד של סבתא פרומה האהובה יתגלה לעולם ואין לתאר מה תהיינה ההשלכות.

יצאתי מחדר האמבטיה וצעדתי נמרצות לחדרי, מבוהלת יותר מתמיד. היו אלו ימים של תרופות סבתא ללא בקרה ולייקים של חברים. וכשחכמת ההמונים לא היתה בנמצא, הייתה חכמת סבתות. נכנסתי למיטה והתכסתי עד מעל לראשי המאוכזב. "אני עייפה, לא רעבה, אין לי שיעורים, לא מרגישה טוב, ואל תפריעו לי לישון" צעקתי לאימי. רק שאיש לא יכנס עכשיו ויראה אותי ככה. אמא שלי, למזלי הגדול, היתה עסוקה בדברים אחרים ולא חשדה בדבר.

למחרת התעוררתי בבוקר עם הנמשים הסגולים. רצתי לאמבטיה והפעם הקרצוף החזק הפך את עורי לסגלגל- אדמדם, אבל עם שיפור משמעותי תודה ל'אל הנמשים'.

התחלתי לראות בחזרה את צבעם הבהיר והחום מציץ אלי מהמראה. ובפעם הראשונה בחיי – אהבתי אותם! הם חזרו אלי והם היו מי שהייתי אני!

כל נמש שהתגלה מחדש, הרחיב את ליבי והסדיר את נשימתי.

מעולם לא סיפרתי לסבתא פרומה שלי על מה שקרה וגם לא התלוננתי יותר על הנמשים החומים שלי. סבתא מעולם לא שאלה, ומאותו הבוקר החלטתי לאמץ את הנמשים באהבה ולא להפטר מהם באכזריות,

שלא יצבעו בצבעים אחרים.

אם נמשים, אז כמו הנמשים שלי.

ולפעמים, כשאני מביטה בחטף במראה, אני רואה את הנמשים שהורישה לי סבתא פרומה ומחייכת לעצמי

ואליה.

מחשבת מסלול מחדש.

מתיישבת לעשות סדר במחשבות. מאיפה להתחיל?

לפני כחמש שנים כאשר החלטנו לאחר לבטים רבים לעבור לאמסטרדם, הרעיון המקורי היה: 'אנו עוברים רק לשנתיים׳. 

טעימה קטנה וחוזרים לארץ. הסיבה העיקרית: 'אני לא יכולה להיות רחוקה מהים יותר מדיי'. 

השנתיים התחלפו להן בשלוש וארבע והנה סגרנו חמש שנים וקצת. 
כל שנה כל מי שרק העלה את מלכת השאלות: ׳מתי אתם כבר חוזרים׳? השבתי מייד באסרטיביות מוכרת ואולי קצת מנוכרת:

׳חוזרים בשנה הבאה!׳ ומדיי פעם אף עשיתי 'קולות אמיתיים של חוזרת׳. הרעדתי את כולם, אך בעיקר את עצמי. הנה אוטוטו אנחנו מתקפלים ודיי. תם ונשלם.

להעצים את המומנטום אף הייתי מגיחה לארץ לביקורי פתע ומחפשת בתים, להכות שורשים. מפנטזת איך אני שוב גרה קרוב לים.

נכנסת למצב צבירה של חזרה לארץ.

אחד הדברים אליהם אני הכי עורגת ובאמת אי אפשר להבין עד שלא שוהים בחורף הולנדי מעל שבוע. נחזור לגעגוע הפרטי שלי: ריצה בבגדים קלילים וקיציים, על החוף.ריצה קלילה (בכל זאת חם בארץ) עם הרבה חול בנעליים ואם ממש ממש חם אז לקינוח לטבול בים. תענוג צרוף.הריח של הים חסר לי ולא רק זה הריח של הים בחוף בארץ. יש לו ריח מיוחד.

באמסטרדם, בימים אלו אני רצה עם 2-3 שכבות לפחות, כפפות וכובע צמר וה'שוס': חמושה במשקפי שמש כי אני אופטימית מטבעי, כך שאם תציץ השמש שאהיה מוכנה. אין לדעת!

כאשר חיים כל כך הרבה שנים בחו"ל מתרגלים למעברי בית, הבית הופך להיות חומר, חפצים, מכירות ורכישות, הכל זמני. חולף עם הרוח.

ככה זה שאורזים ועוברים כל כך הרבה בתים. אני כבר לא נקשרת לדירות או לחפצים כמו בעבר.

חפציי מפוזרים בעשרות בתים. פיסת חיים מהעבר. בחלוף הזמן כבר שכחתי היכן אפסנתי מה, למי נתתי מטלטלין וחפצים למשמורת. 
זה כבר מאבד משמעות. לפחות את זה כבר שחררתי. 

למען האמת, אין לי מושג קלוש מה דחה את החזרה. הנוחות? שמא עייפות המעברים של 13 דירות!? או פשוט שגרת החיים אשר השתלטה עלינו?

למעשה הכי קל לי להפנות אצבע מאשימה כמו הולנדית טיפוסית לנאשם המרכזי כאן: מזג האוויר.

׳הקור שיתק את מפלס האנרגיות׳. אני באמת לא אותה רוית בהולנד. הפכתי להיות 'רוית עם מרקם הולנדי'.

משהו בקור הזה מקודד די.אן.איי, משנה סדרי עולם. קשה להסביר, אבל אתה נכנס למוד יותר איטי. חורפי ומתחפר.

כמובן לחילופין כאשר השמש מפציעה אתה שועט החוצה כאחוז אמוק ורוצה רק לספוג קצת מהויטמין די הזה.

גם אם עשר מעלות בחוץ. אתה מתחיל להסתכל על טמפרטורות בפרספקטיבה אחרת שגרים כאן. 

כמו שציינתי חלפו השנים, ההולנדית של הבנים השתפשפה והם התחילו לחלום באנגלית ולריב בעברית. 

הרגלים לא משתנים הם רק משתבחים. השיא החדש- יש להם 'שפה נסתרת' שהם ממש רוצים לעצבן

הם יכולים לדבר בינהם הולנדית ולי נותר רק להנהן או להעמיד פנים שאני מבינה משהו. 

הגענו לשלב המכריע- כמובן תלוי את מי שואלים, אבל זוהי כבר סוגייה אחרת... 
יובל אמור להתחיל חטיבה בשנה הבאה ולפתע קיבלתי ׳רגליים קרות או יותר נכון קפואות׳ וזה אפילו 'אנדרסטייטמנט' לתחושות אשר עוברות עלי. 

רשימת מחשבות בעד ונגד. קולות חיצוניים וקולות פנימיים. קולות משפחתיים וקולות של חברים.

ויש גם קולות זרים. הם גם מצליחים לחדור: ׳בארץ ככה׳ ושם ׳אחרת׳ בארץ משפחה שמש וים ושם נוחות, רוגע, חיים אחרת, אין פוליטיקה ולחצים.

'שם וכאן' מתערבל במוחי וכל הקולות כמקהלה זייפנית. המקהלה לא שרה בהרמוניה והכי מלחיץ המנצח פרש בשיא ההופעה.

מתחילה לחשב מחדש.
מתחילה לחשוב על מעבר חדש.
מתחילה לחשוב על מגה פרויקט נוסף 
מתחילה לחשב מסלול מחדש.
תמיד רצינו לחזור הרי זה יהיה הרבה יותר קל מלעבור למדינה חדשה. לא? 
הכל מוכר. התחושות. הריחות. הקולות.

המשפחה.
הבנידודים.
הים.
החברים.
השמש.
ההורים.
השורשים.

האוכל. החול. כל פיסות הגעגועים עליהם דיברתי וערגתי בשנים האחרונות.

מתחילה לחשב מסלול חדש. רגל פה. רגל שם. הלב חצוי. התרגלתי או האם התעייפתי?

אין בי יותר כוחות למעבר נוסף ומצד שני אני אומרת לעצמי: ׳דיז איז יור לייף יו אר ורי לאקי׳.

אני אפילו לא קרובה לקבל החלטה והחוסר וודאות משתק. כמה קשה להיות עמוק בתוך חוסר וודאות.

ספינה מטלטלת. אני הכי אוהבת לקחת נעלמים ופשוט לתת להם הגדרות ולמלא אותם בתוכן, במשימות.

פרקטיקה תמיד עזרה לי במצבים כאלו. 

מרוב מחשבות איני רואה את האופק. אני מנסה לשאוב כוחות. מפשילה שרוולים ויוצאת לדרך לא נודעת.

מחשבת מסלול מחדש. המשך יבוא. 

התבוננות - קידוש

התבוננות. 

ערב שישי. אנחנו זולגים אט אט ׳למוד׳ של סופ״ש. מוזיקה מתנגנת לה ברקע ואי אפשר להתעלם מהשירים העצובים הבוקעים ומתחרים כל אחד בתורו על תשומת ליבי. 

ריחות בישולים ממלאים את הבית. 

הילדים כל אחד בענייניו. 

ושוב אני.

    ושוב אני.    

    יושבת ובוהה בדף הלבן הריק.

    לבן מעולם לא היה ברשימת הצבעים האהובים עלי ואם כבר לבן אז מעדיפה אותו ׳מקושקש׳ חזק.

מגלגלת אינספור רעיונות לסיפור שיוליד פוסט חדש. אני אוגרת סיפורים ידועה. ׳נוברת בארכיון׳ הפנימי. הארכיון מלא במגירות עם סיפורים קצרים. אני אוהבת לאסוף אותם. סיפורים של החיים. רגעים של תשומת לב שהפכו לסיפור. החיים הם סיפור מופלא לא?

רטרוספקטיבה חמש שנים - לבלוג ולמעבר להולנד

לפני חמש שנים נולד הבלוג האישי שלי 'מעברים בחיים' בלידה קלה ומשחררת. 

בשנים שחלפו, עשה הזמן את הדבר הכי טוב שהוא יודע לעשות: הוא עבר, חלף 
ולקח אותנו איתו. כשאני מביטה לאחור אני יכולה לזקק חמש תובנות על החיים בהולנד. 

חמש שנים אני מתקלפת, חופרת ורוקמת לי חלומות.

במהלך הזמן אזרתי אומץ לשחרר ולשתף חוויות ומעשיות

במרחב הדיגיטלי ואין יותר מאושרת ממני כאשר אני מקבלת תגובות אישיות מקוראים.