מתיישבת לעשות סדר במחשבות. מאיפה להתחיל?
לפני
כחמש שנים כאשר החלטנו לאחר לבטים רבים לעבור לאמסטרדם, הרעיון המקורי היה:
'אנו עוברים רק לשנתיים׳.
טעימה
קטנה וחוזרים לארץ. הסיבה העיקרית: 'אני לא יכולה להיות רחוקה מהים יותר
מדיי'.
השנתיים התחלפו להן בשלוש וארבע והנה סגרנו חמש שנים וקצת.
כל שנה כל מי שרק העלה את מלכת השאלות: ׳מתי אתם כבר חוזרים׳? השבתי מייד באסרטיביות מוכרת ואולי קצת מנוכרת:
׳חוזרים
בשנה הבאה!׳ ומדיי פעם אף עשיתי 'קולות אמיתיים של חוזרת׳. הרעדתי את
כולם, אך בעיקר את עצמי. הנה אוטוטו אנחנו מתקפלים ודיי. תם ונשלם.
להעצים את המומנטום אף הייתי מגיחה לארץ לביקורי פתע ומחפשת בתים, להכות שורשים. מפנטזת איך אני שוב גרה קרוב לים.
נכנסת
למצב צבירה של חזרה לארץ.
אחד
הדברים אליהם אני הכי עורגת ובאמת אי אפשר להבין עד שלא שוהים
בחורף הולנדי מעל שבוע. נחזור לגעגוע הפרטי שלי: ריצה בבגדים קלילים וקיציים, על
החוף.ריצה קלילה (בכל זאת חם בארץ) עם הרבה חול בנעליים ואם ממש ממש חם אז לקינוח
לטבול בים. תענוג צרוף.הריח של הים חסר לי ולא רק זה הריח של הים בחוף בארץ. יש לו
ריח מיוחד.
באמסטרדם,
בימים אלו אני רצה עם 2-3 שכבות לפחות, כפפות וכובע צמר וה'שוס': חמושה במשקפי שמש כי אני
אופטימית מטבעי, כך שאם תציץ השמש שאהיה מוכנה. אין לדעת!
כאשר
חיים כל כך הרבה שנים בחו"ל מתרגלים למעברי בית, הבית הופך להיות חומר,
חפצים, מכירות ורכישות, הכל זמני. חולף עם הרוח.
ככה
זה שאורזים ועוברים כל כך הרבה בתים. אני כבר לא נקשרת לדירות או לחפצים כמו בעבר.
חפציי
מפוזרים בעשרות בתים. פיסת חיים מהעבר. בחלוף הזמן כבר שכחתי היכן אפסנתי מה, למי
נתתי מטלטלין וחפצים למשמורת.
זה כבר מאבד משמעות. לפחות את זה כבר שחררתי.
זה כבר מאבד משמעות. לפחות את זה כבר שחררתי.
למען האמת, אין לי מושג קלוש מה דחה את החזרה. הנוחות? שמא עייפות המעברים של 13 דירות!? או פשוט שגרת החיים אשר השתלטה עלינו?
למעשה
הכי קל לי להפנות אצבע מאשימה כמו הולנדית טיפוסית לנאשם המרכזי כאן: מזג האוויר.
׳הקור
שיתק את מפלס האנרגיות׳. אני באמת לא אותה רוית בהולנד. הפכתי להיות 'רוית עם
מרקם הולנדי'.
משהו
בקור הזה מקודד די.אן.איי, משנה סדרי עולם. קשה להסביר, אבל אתה נכנס למוד יותר
איטי. חורפי ומתחפר.
כמובן
לחילופין כאשר השמש מפציעה אתה שועט החוצה כאחוז אמוק ורוצה רק לספוג קצת מהויטמין
די הזה.
גם אם
עשר מעלות בחוץ. אתה מתחיל להסתכל על טמפרטורות בפרספקטיבה אחרת שגרים כאן.
כמו שציינתי חלפו השנים, ההולנדית של הבנים השתפשפה והם התחילו לחלום באנגלית ולריב בעברית.
כמו שציינתי חלפו השנים, ההולנדית של הבנים השתפשפה והם התחילו לחלום באנגלית ולריב בעברית.
הרגלים
לא משתנים הם רק משתבחים. השיא החדש- יש להם 'שפה נסתרת' שהם ממש רוצים לעצבן
הם
יכולים לדבר בינהם הולנדית ולי נותר רק להנהן או להעמיד פנים שאני מבינה
משהו.
הגענו לשלב המכריע- כמובן תלוי את מי שואלים, אבל זוהי כבר סוגייה אחרת...
יובל אמור להתחיל חטיבה בשנה הבאה ולפתע קיבלתי ׳רגליים קרות או יותר נכון קפואות׳ וזה אפילו 'אנדרסטייטמנט' לתחושות אשר עוברות עלי.
הגענו לשלב המכריע- כמובן תלוי את מי שואלים, אבל זוהי כבר סוגייה אחרת...
יובל אמור להתחיל חטיבה בשנה הבאה ולפתע קיבלתי ׳רגליים קרות או יותר נכון קפואות׳ וזה אפילו 'אנדרסטייטמנט' לתחושות אשר עוברות עלי.
רשימת
מחשבות בעד ונגד. קולות חיצוניים וקולות פנימיים. קולות משפחתיים וקולות של חברים.
ויש
גם קולות זרים. הם גם מצליחים לחדור: ׳בארץ ככה׳ ושם ׳אחרת׳ בארץ משפחה שמש וים
ושם נוחות, רוגע, חיים אחרת, אין פוליטיקה ולחצים.
'שם
וכאן' מתערבל במוחי וכל הקולות כמקהלה זייפנית. המקהלה לא שרה בהרמוניה והכי מלחיץ
המנצח פרש בשיא ההופעה.
מתחילה לחשב מחדש.
מתחילה לחשוב על מעבר חדש.
מתחילה לחשוב על מגה פרויקט נוסף
מתחילה לחשב מסלול מחדש.
תמיד רצינו לחזור הרי זה יהיה הרבה יותר קל מלעבור למדינה חדשה. לא?
הכל מוכר. התחושות. הריחות. הקולות.
מתחילה לחשב מחדש.
מתחילה לחשוב על מעבר חדש.
מתחילה לחשוב על מגה פרויקט נוסף
מתחילה לחשב מסלול מחדש.
תמיד רצינו לחזור הרי זה יהיה הרבה יותר קל מלעבור למדינה חדשה. לא?
הכל מוכר. התחושות. הריחות. הקולות.
המשפחה.
הבנידודים.
הים.
החברים.
השמש.
ההורים.
השורשים.
הבנידודים.
הים.
החברים.
השמש.
ההורים.
השורשים.
האוכל.
החול. כל פיסות הגעגועים עליהם דיברתי וערגתי בשנים האחרונות.
מתחילה
לחשב מסלול חדש. רגל פה. רגל שם. הלב חצוי. התרגלתי או האם התעייפתי?
אין
בי יותר כוחות למעבר נוסף ומצד שני אני אומרת לעצמי: ׳דיז איז יור לייף יו אר ורי
לאקי׳.
אני
אפילו לא קרובה לקבל החלטה והחוסר וודאות משתק. כמה קשה להיות עמוק בתוך חוסר
וודאות.
ספינה
מטלטלת. אני הכי אוהבת לקחת נעלמים ופשוט לתת להם הגדרות ולמלא אותם בתוכן,
במשימות.
פרקטיקה
תמיד עזרה לי במצבים כאלו.
מרוב מחשבות איני רואה את האופק. אני מנסה לשאוב כוחות. מפשילה שרוולים ויוצאת לדרך לא נודעת.
מרוב מחשבות איני רואה את האופק. אני מנסה לשאוב כוחות. מפשילה שרוולים ויוצאת לדרך לא נודעת.
מחשבת מסלול מחדש. המשך
יבוא.
