ושוב אני.
יושבת ובוהה בדף הלבן הריק.
לבן מעולם לא היה ברשימת הצבעים האהובים עלי ואם כבר לבן אז מעדיפה אותו ׳מקושקש׳ חזק.
מגלגלת אינספור רעיונות לסיפור שיוליד פוסט חדש. אני אוגרת סיפורים ידועה. ׳נוברת בארכיון׳ הפנימי. הארכיון מלא במגירות עם סיפורים קצרים. אני אוהבת לאסוף אותם. סיפורים של החיים. רגעים של תשומת לב שהפכו לסיפור. החיים הם סיפור מופלא לא?
מחשבותיי אינן סדירות. מתרוצצות לכל עבר. חשה אותן מתנגשות אחת בשנייה ומתפוגגות. מתפרעות להן לכל עבר. הנייר נותר ריק ומנוכר. כאב ראש חד מתחיל לבצבץ ברקה השמאלית. מנסה להתעלם. הדקות חולפות. הנייר הלבן מסנוור. לא אוהבת לבן כבר אמרתי?
מיואשת. אוחזת בראשי והסיפורים כאילו חשים את חוסר האונים שלי ונכנסים לשיתוק. נותרים גולמיים ועקרים מתוכן.
המוח מנסה לדבר בהגיון. אין לו שותפים היום. בודד במערכה.
הפעם ממש לא.
ושוב אני.
הדף הלבן מתחיל להתמלא. הלבן נהפך ׳ללבן מקושקש׳ הדף מביט בי ברחמים וזועק: ׳תנוחי! למה לקשקש עלי כך סתם?...׳
אני יכולה ללהג ארוכות על רכיבת אופניים לעבר ׳שקיעה הולנדית׳ טיפוסית בצבעים חזקים אשר מתמזגת בצורה פסטורלית עם התעלות והגשרים הציוריים של אמסטרדם.
ילדיי כבר הפנימו שאם רוכבים עם אמא בזמן השקיעה, אני עוצרת לסדרת תמונות בלתי נגמרת.
אני טוחנת מילים ללא הרף. זהו. עצרתי. הדפים הלכו והתמלאו. הדף כבר מזמן לא לבן. מבטיחה לחזור בהמשך ללטש.לזקק. לאוורר את הטקסט.
ילדה ממושמעת. אלוש את הטקסט עד כלות הדיו.
כך נולד לו פוסט חדש.
כך נולד לו פוסט חדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה