עוד כשהייתי קטנה הייתי מתבוננת באנשים ו'רואה' את הצבעים שלהם. צבעוניים, אדום, ורוד, צהוב, כחול כהה ועוד שלל צבעים.
זה נשמע מוזר אני יודעת (ולא לקחתי סמים קשים בחיי!!!), אבל אם תעצרו רגע ותביטו באנשים סביבכם, תוכלו לראות את הצבע של כל אחד ואחד. יושבים בחדר. אנשים נכנסים, בדיוק כפי שחשים את האנרגיה של אנשים: חזקה, כבויה, שמחה, מוארת, מאושרת, מלנכולית, אפשר גם ל'ראות' את הצבע של כל אחד. בגלל שתמיד אהבתי לעוף על כנפי הדימיון, פיתחתי תיאוריה בשם: 'תיאורית הצבעים': שישנם אנשים 'צבעוניים' וישנם אנשים בעלי צבע אחד חזק, דומיננטי המאפיין אותם: כחול, אדום, אפור וכו'. אני לא רוצה להגיד 'חדגוני' כי זה לוקח את זה למקום השבלוני, אבל זה ממש ממש לא כך.
ה'אנשים הצבעוניים' זה לא בהכרח חיובי והפוך. אין כאן טוב או רע. לאנשים הצבעוניים יש הרבה בלאגן בראש. הם יוצאים החוצה לעולם ורדאר הרגישות שלהם מאד גבוה - כך שהם קולטים הכל. תמיד קורה להם משהו. תמיד משהו מתרחש. תמיד יש להם איזה סיפור. כל יציאה אפילו שולית כמו לזרוק את הזבל, יכולה להסתיים בסיפור שלם מלא פרטים. זה טוב? אני לא יודעת. האנשים בעלי הצבע החזק השולט- רואים את העולם קצת אחרת. במשקפיים עם מסנן UV יותר גבוה ואז אותם דברים מתרחשים סביבם גם, הם לא מנותקים, אבל זה לא מחלחל להם לגוף ועושה בלאגן בראש כמו אצל האנשים הצבעוניים. הם פחות חשופים ל'רעשים' האלו. זה טוב? אני גם לא יודעת.
אז למה אני בכלל מעלה את 'תיאוריית הצבעים' שלי? ואת מי זה בכלל מעניין?
בתקופה האחרונה משהו בצבעוניות שלי נסדק. השתבש. לגמרי השתבש. כן. אולי אני צריכה לברור כאן מילים כי המילה 'שיבוש' נשמעת שלילית, אבל כאשר מרקם הצבעים שלך נסדק - זה משבש את כל המערכות. משהו במרקם ה'צבעים' רוצה לעבור שינוי, רוצה להוציא מתוכו צבעים אחרים, אולי לעשות בלאגן בצבעים ולסדר מחדש - ראורגניזציה. אולי להתמקד בצבע אחד?! הבעיה היא שאני לא יודעת בדיוק איך. אולי זה הסתיו ההולנדי אשר נחת עלינו לפתע יחד עם האפור הכהה אשר מניע את התהליך ואולי זה רק חלקיק מההתבגרות, התפתחות שאז עולה כמיהה לשינוי אשר מגיעה בגיל מסויים (מישהו אמר 40?!), אולי זה ה'חוסר שקט' אשר מפעפע בדור שלנו. אולי זה מפעפע רק בי. אין שקט. צריך תמיד לעשות משהו. לזפזפ. לסמס. לגלוש. לדפדף. לפתוח. לסגור. להציץ. ללכת. לזוז. לרוץ. הזמינות האינסופית הזאת יוצרת חוסר שקט - או יותר מדוייק 'מבליטה' אותו. הרצון לתעד את הרגע, ה'סלפי' המושלם (שאני חוטאת בו שוב ושוב), שהוא לא ממש מושלם - כי אם הוא היה מושלם לא היינו לוקחים עשרים 'טייקים' לתעד אותו.
רובנו עסוקים בלתעד רגע של אושר במקום לחוות את אותו רגע ולהתחבר אל האושר. ממה אנחנו נמלטים? את מה אנחנו מתעדים? מצלמים? מעלים? משתפים? כמה מתוך זה אמיתי באמת. כמה מתוך זה נועד בשביל האגו שלנו לראות כמו אהבו את אותו 'רגע מושלם'. זה כואב לחשוב כמה זה השתלט על חיינו או כמה זה מאפיל על חיינו האמיתיים. ושוב בתור בחורה דיגיטלית ׳מחוברת׳ - זה ממש לא פשוט עבורי לכתוב את זה.
שורה תחתונה. לא פיתחתי את 'תיאוריית הצבעים' שלי לשלב 'השינוי'. אני גם לא יודעת אם זה בכלל אפשרי ש'אדם צבעוני' - יהפוך להיות בעל צבע אחד דומיננטי או הפוך ולכן אני מהרהרת בזה. חלקנו בשלב כזה או אחר זורקים לחלל את המילה 'שינוי' - מילה כבדת משקל. היא כל כך כבדה שלעיתים אני מרגישה שאני משתמשת בה ואז היא מפילה אותי. מחייכת אלי בציניות וזורקת אותי לאחור- 'שבי בשקט'.
אני מעלה את המילה שוב ושוב לחלל- מנסה להוציאה החוצה לתת לה ביטוי, אך למעשה לא ממש יודעת מה לעשות עם זה. זה נשמע 'נכון' זה נשמע 'מדוייק' זה נשמע כמו 'נקודת האושר', אבל זה תהליך על תהליך על תהליך ולפעמים באמצע אני חשה שאני הולכת לאיבוד בין כל התהליכים, אנשים, דרכים ורוצה להמציא את הדרך שלי. אני מביטה סביבי וכמעט כולם נמצאים בתוך תהליך, שלל מטפלים מכל הצבעים, שלל תיאוריות, חוגים, לימודים, בניינים של מודעות עצמית/פנימית/שכבתית/ תת מודעות- (רמסנו את המודעות מרוב ניתוח), חשיבה חיובית, מפתחות להצלחה, מפתח לאושר, מיקוד, אשראמים, מורי דרך, כל כך הרבה מושגים וכל כך הרבה אנשים חכמים מנסים לסלול לעצמם או לאחרים את הדרך לאושר. מאיפה זה מגיע? אולי רק אני חשופה לזה כי אני בתוך תהליך עם עצמי, אבל החלטתי לפרוק את זה כמו שאני יודעת הכי טוב - דרך מילים. מניחה שאצל חלקכם זה יעלה חיוך ציני וצקצוקי שפתיים (ועדיין לא לקחתי סמים קשים!!!) וחלק יתחברו. אחת ההחלטות שקיבלתי בחיי במיוחד בעשור הנוכחי - זה להתחיל לקלף את מעטה השריון שטיפחתי עם השנים וקצת לצאת מהשבלול שלי ופשוט לתת למילים שבתוכי מרחב ומקום. זה הצעד הקטן שלי.
זה נשמע מוזר אני יודעת (ולא לקחתי סמים קשים בחיי!!!), אבל אם תעצרו רגע ותביטו באנשים סביבכם, תוכלו לראות את הצבע של כל אחד ואחד. יושבים בחדר. אנשים נכנסים, בדיוק כפי שחשים את האנרגיה של אנשים: חזקה, כבויה, שמחה, מוארת, מאושרת, מלנכולית, אפשר גם ל'ראות' את הצבע של כל אחד. בגלל שתמיד אהבתי לעוף על כנפי הדימיון, פיתחתי תיאוריה בשם: 'תיאורית הצבעים': שישנם אנשים 'צבעוניים' וישנם אנשים בעלי צבע אחד חזק, דומיננטי המאפיין אותם: כחול, אדום, אפור וכו'. אני לא רוצה להגיד 'חדגוני' כי זה לוקח את זה למקום השבלוני, אבל זה ממש ממש לא כך.
ה'אנשים הצבעוניים' זה לא בהכרח חיובי והפוך. אין כאן טוב או רע. לאנשים הצבעוניים יש הרבה בלאגן בראש. הם יוצאים החוצה לעולם ורדאר הרגישות שלהם מאד גבוה - כך שהם קולטים הכל. תמיד קורה להם משהו. תמיד משהו מתרחש. תמיד יש להם איזה סיפור. כל יציאה אפילו שולית כמו לזרוק את הזבל, יכולה להסתיים בסיפור שלם מלא פרטים. זה טוב? אני לא יודעת. האנשים בעלי הצבע החזק השולט- רואים את העולם קצת אחרת. במשקפיים עם מסנן UV יותר גבוה ואז אותם דברים מתרחשים סביבם גם, הם לא מנותקים, אבל זה לא מחלחל להם לגוף ועושה בלאגן בראש כמו אצל האנשים הצבעוניים. הם פחות חשופים ל'רעשים' האלו. זה טוב? אני גם לא יודעת.
בתקופה האחרונה משהו בצבעוניות שלי נסדק. השתבש. לגמרי השתבש. כן. אולי אני צריכה לברור כאן מילים כי המילה 'שיבוש' נשמעת שלילית, אבל כאשר מרקם הצבעים שלך נסדק - זה משבש את כל המערכות. משהו במרקם ה'צבעים' רוצה לעבור שינוי, רוצה להוציא מתוכו צבעים אחרים, אולי לעשות בלאגן בצבעים ולסדר מחדש - ראורגניזציה. אולי להתמקד בצבע אחד?! הבעיה היא שאני לא יודעת בדיוק איך. אולי זה הסתיו ההולנדי אשר נחת עלינו לפתע יחד עם האפור הכהה אשר מניע את התהליך ואולי זה רק חלקיק מההתבגרות, התפתחות שאז עולה כמיהה לשינוי אשר מגיעה בגיל מסויים (מישהו אמר 40?!), אולי זה ה'חוסר שקט' אשר מפעפע בדור שלנו. אולי זה מפעפע רק בי. אין שקט. צריך תמיד לעשות משהו. לזפזפ. לסמס. לגלוש. לדפדף. לפתוח. לסגור. להציץ. ללכת. לזוז. לרוץ. הזמינות האינסופית הזאת יוצרת חוסר שקט - או יותר מדוייק 'מבליטה' אותו. הרצון לתעד את הרגע, ה'סלפי' המושלם (שאני חוטאת בו שוב ושוב), שהוא לא ממש מושלם - כי אם הוא היה מושלם לא היינו לוקחים עשרים 'טייקים' לתעד אותו.
רובנו עסוקים בלתעד רגע של אושר במקום לחוות את אותו רגע ולהתחבר אל האושר. ממה אנחנו נמלטים? את מה אנחנו מתעדים? מצלמים? מעלים? משתפים? כמה מתוך זה אמיתי באמת. כמה מתוך זה נועד בשביל האגו שלנו לראות כמו אהבו את אותו 'רגע מושלם'. זה כואב לחשוב כמה זה השתלט על חיינו או כמה זה מאפיל על חיינו האמיתיים. ושוב בתור בחורה דיגיטלית ׳מחוברת׳ - זה ממש לא פשוט עבורי לכתוב את זה.
שורה תחתונה. לא פיתחתי את 'תיאוריית הצבעים' שלי לשלב 'השינוי'. אני גם לא יודעת אם זה בכלל אפשרי ש'אדם צבעוני' - יהפוך להיות בעל צבע אחד דומיננטי או הפוך ולכן אני מהרהרת בזה. חלקנו בשלב כזה או אחר זורקים לחלל את המילה 'שינוי' - מילה כבדת משקל. היא כל כך כבדה שלעיתים אני מרגישה שאני משתמשת בה ואז היא מפילה אותי. מחייכת אלי בציניות וזורקת אותי לאחור- 'שבי בשקט'.
אני מעלה את המילה שוב ושוב לחלל- מנסה להוציאה החוצה לתת לה ביטוי, אך למעשה לא ממש יודעת מה לעשות עם זה. זה נשמע 'נכון' זה נשמע 'מדוייק' זה נשמע כמו 'נקודת האושר', אבל זה תהליך על תהליך על תהליך ולפעמים באמצע אני חשה שאני הולכת לאיבוד בין כל התהליכים, אנשים, דרכים ורוצה להמציא את הדרך שלי. אני מביטה סביבי וכמעט כולם נמצאים בתוך תהליך, שלל מטפלים מכל הצבעים, שלל תיאוריות, חוגים, לימודים, בניינים של מודעות עצמית/פנימית/שכבתית/ תת מודעות- (רמסנו את המודעות מרוב ניתוח), חשיבה חיובית, מפתחות להצלחה, מפתח לאושר, מיקוד, אשראמים, מורי דרך, כל כך הרבה מושגים וכל כך הרבה אנשים חכמים מנסים לסלול לעצמם או לאחרים את הדרך לאושר. מאיפה זה מגיע? אולי רק אני חשופה לזה כי אני בתוך תהליך עם עצמי, אבל החלטתי לפרוק את זה כמו שאני יודעת הכי טוב - דרך מילים. מניחה שאצל חלקכם זה יעלה חיוך ציני וצקצוקי שפתיים (ועדיין לא לקחתי סמים קשים!!!) וחלק יתחברו. אחת ההחלטות שקיבלתי בחיי במיוחד בעשור הנוכחי - זה להתחיל לקלף את מעטה השריון שטיפחתי עם השנים וקצת לצאת מהשבלול שלי ופשוט לתת למילים שבתוכי מרחב ומקום. זה הצעד הקטן שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה