התבוננות - קידוש

התבוננות. 

ערב שישי. אנחנו זולגים אט אט ׳למוד׳ של סופ״ש. מוזיקה מתנגנת לה ברקע ואי אפשר להתעלם מהשירים העצובים הבוקעים ומתחרים כל אחד בתורו על תשומת ליבי. 

ריחות בישולים ממלאים את הבית. 

הילדים כל אחד בענייניו. 

אתה לא כאן. 

סממני הקידוש מפוזרים ברישול על השולחן. 

נרות. ספר קידוש. יין. מלח. כיפות. חלה טרייה. אני מסדרת שולחן תמיד לארבעה אנשים. 

ניתאי ויובל מציינים בכל הזדמנות: ׳אמא, אנחנו בעצם חמישה׳.
בשולחן אנחנו ארבעה. 

צביטה בלב. 

 

אתה לא הספקת להכיר את מסורת הקידוש המשפחתית שלנו. 
ארוחת שישי שנרקמה לה עם השנים. 

את הברכות. הדלקת נרות משותפת 

(האחים שלך אוהבים לשחק באש). 

לפעמים מזדחלת מחשבה דוקרת  

איך היתה הדינמיקה סביב השולחן 

אם היית שם איתנו. 

אני רק יכולה לדמיין ולהתגעגע יותר. אפילו הדימיון כאן אינו 
משתף איתי פעולה. 

צביטה בלב. 

הבנים מתחילים לריב והנה מתנפצת לי תמונת האידיליות

 אשר נאחזתי בה לכמה רגעים בודדים 

גם ככה אני ׳הורמונלית קלות׳ (לא בהריון! ההורמנים משתוללים מהחורף האמסטרדמי הבלתי נגמר... ) 

הקידוש מסתיים לו בויכוח ׳קליל, אך קולני׳ בין האחים שלך והכל בן רגע מתהפך. 

אחד עולה למעלה השני רץ למטה מייבב. ׳נשימות׳ אני אומרת לעצמי בפעם המיליון. הכל טוב. 

זה קורה במשפחות הכי טובות וגם בחו״ל. גיל ההתבגרות. חורף. עייפות ועוד כמה שעות אני בכלל לא כאן. (מתעופפת לסופ"ש עם חברה) 

ושוב מזדחלת לה מחשבה צובטת עם המילה ׳אם׳ 
דבוקה לה חזק חזק ולא מרפה.  

׳אם היית כאן׳ איפה היית מתיישב בשולחן.  ׳מקומות קבועים׳ לא זוכרת אפילו מי מהאחים הנחיל את המנהג שיושבים במקומות קבועים.

׳אם היית כאן׳ מה היה חלקך בקידוש שהיית הכי אוהב. ׳אם היית כאן׳ אילו מאכלים הייתי מכינה עבורך. ׳אם היית כאן׳ איך האחים היו מתנהלים סביבך. 

אם... אם... אם... מילה כה קצרה, אך אינסופית עם אינסוף ׳פרשנויות׳ מיותרות. אתה לא כאן. 

צביטה בלב. 

האח הבכור שנותר לעד בן שנתיים וקצת. גדל איתי בלב. גדל איתי בחלומות, אבל במציאות אחרת, מקבילה. 

מציאות של חולמים ומאמינים שאתה אי שם ביקום מקביל של מלאכים ללא גיל.

צביטה בלב.