בהולנד אין הרבה ימי שמש, למרות שהחורף האחרון היה קסום וחריג.
אם כבר בימי שמש עסקינן, הממוצע השנתי עומד על 25 ימי שמש בשנה.
תודו שמדובר בנתון מכביד, אפילו מרתיע עבור 'אנשי השמש והים'.
מזג האוויר האפרורי מדכדך וגורם לי לעצבות שקטה. החלטתי לקרוא לה:'עצבות הולנדית'.
עצבות שקטה, בה העיניים מזוגגות ובורקות ומתחרות במזג האוויר שבחוץ. מי יותר אפור וקודר.
אני לפעמים תוהה, אם עצב כמו שמחה הוא תדר שניתן לחווט ולשנות.
התעלות נראות שקטות ומופנמות, לעומת יום שמש בהן הן זורחות ומנוקדות בסירות.
הבתים הצבעוניים הייחודיים לעיר, עומדים חבויים כמהים לאור שמש אשר יבליט את צבעם.
גם האנשים מופנמים יותר, עצובים או אולי רק נדמה לי. כשאני עצובה, יש לי נטייה להסתכל סביבי
ולאתר אנשים עצובים כמוני. למה? אני לא ממש יודעת, לפעמים זה מנחם.
לפעמים זה מסית את העצבות שלי והופך אותה למשהו ציבורי וחברתי. מוקף במעגלי אנשים
שאני לא מכירה, אבל מזדהה.
היום מזג האוויר קצת אפרורי. יצאתי החוצה, עליתי על האופניים והבטתי למעלה
לשמיים, מבקשת מהם איזו קרן שמש קטנה, שתציץ שתבקע את האפור ותזרים קצת צבעים פנימה,
ככה בנדיבות.
בקשתי התקבלה שם למעלה. אני מביטה החוצה מאחורי מסך המחשב. השמש מרקדת על השולחנות,
על העלים, על המסך. צבעים, צבעים. זה לא שהעצב נשטף, אבל הוא בהחלט מתאזן לו שם בפנים.
יש לפעמים נחמה בעצב. אחריו בדרך כלל מגיע שחרור, שמחה או פשוט יום שמש...
יום מקסים.
אם כבר בימי שמש עסקינן, הממוצע השנתי עומד על 25 ימי שמש בשנה.
תודו שמדובר בנתון מכביד, אפילו מרתיע עבור 'אנשי השמש והים'.
מזג האוויר האפרורי מדכדך וגורם לי לעצבות שקטה. החלטתי לקרוא לה:'עצבות הולנדית'.
עצבות שקטה, בה העיניים מזוגגות ובורקות ומתחרות במזג האוויר שבחוץ. מי יותר אפור וקודר.
אני לפעמים תוהה, אם עצב כמו שמחה הוא תדר שניתן לחווט ולשנות.
התעלות נראות שקטות ומופנמות, לעומת יום שמש בהן הן זורחות ומנוקדות בסירות.
הבתים הצבעוניים הייחודיים לעיר, עומדים חבויים כמהים לאור שמש אשר יבליט את צבעם.
גם האנשים מופנמים יותר, עצובים או אולי רק נדמה לי. כשאני עצובה, יש לי נטייה להסתכל סביבי
ולאתר אנשים עצובים כמוני. למה? אני לא ממש יודעת, לפעמים זה מנחם.
לפעמים זה מסית את העצבות שלי והופך אותה למשהו ציבורי וחברתי. מוקף במעגלי אנשים
שאני לא מכירה, אבל מזדהה.
היום מזג האוויר קצת אפרורי. יצאתי החוצה, עליתי על האופניים והבטתי למעלה
לשמיים, מבקשת מהם איזו קרן שמש קטנה, שתציץ שתבקע את האפור ותזרים קצת צבעים פנימה,
ככה בנדיבות.
בקשתי התקבלה שם למעלה. אני מביטה החוצה מאחורי מסך המחשב. השמש מרקדת על השולחנות,
על העלים, על המסך. צבעים, צבעים. זה לא שהעצב נשטף, אבל הוא בהחלט מתאזן לו שם בפנים.
יש לפעמים נחמה בעצב. אחריו בדרך כלל מגיע שחרור, שמחה או פשוט יום שמש...
יום מקסים.
