16 שנה יחד. 11 דירות. 3 יבשות. אינסוף מעברים.
כאשר הכרתי את בן זוגי
היקר לפני שנים רבות הבעתי משאלה: "אני רוצה לאכול את העולם בביסים
קטנים...". לפעמים משאלות מתגשמות.
מאז שהייתי ילדה קטנה רציתי
לראות עולם. לטייל. לחוות. להתרגש. לקחת סיכונים. מעולם לא חששתי ממעברים. לא פחדתי משינויים. אני מסתכלת סביב על הדירה האמסטרדמית המדוגמת שלנו שהולכת ונעלמת לה
לתוך ארגזים חומים. מוכרת רהיטים שרק לא מזמן רכשתי. תורמת חפצים. בגדים. כלי בית. מה
שרק אפשר. לנקות ולהתנקות. מקפלת את ביתי הקט לתוך מכולה. זה הזמן להודות: התעייפתי ממעברים. כל שנתיים וקצת מעבר. זה כבר לא אנושי. כבר אין פרפרים בבטן. אנשים מסביבי לא מאמינים שאני עוברת את זה שוב. 'מעברים בחיים' או לא?
