סיכום חודש.

תאמינו או לא - עבר לו חודש. ווואאאאו.
הנה סיכום קצר של החודש הראשון באמסטרדם:
- אופניים זה כלי הרכב האולטימטיבי. אין דבר יותר כיף מזה. רק לא מומלץ לרכב בשלג.
- אמרו לי אחרת, אבל הולנדים מאד מאד נחמדים. אדיבים ואוהבים לעזור... לפחות לי (-;
- שמש היא דבר חיוני ביותר. היא גורמת לשרירי הפנים פשוט להתמתח ומשנה סדרי עולם. אולי אני מגזימה, אבל חודש ימים בלעדיה ... העולם נראה אחרת. קצת קודר. קצת רציני אבל בהחלט השתדלתי לתחם את זה. שורה תחתונה, תפסיקו להתלונן על מזג האוויר בארץ. הוא מושלם!
***כל מה שכתבתי לגבי השמש רלוונטי גם לגבי הים.
- ענייני נשים: פדיקור. מניקור. למה תמיד סיניות משתלטות על התחום? למה הן אף פעם לא מבינות אנגלית?! ולמה זה תמיד כולל מסז׳ ובארץ לא??? תחשבו על זה. אותו מחיר.
- ילדים. כמה הם משקפים לנו וכמה הם מניעים אותנו וכמה לא פשוט להתחיל מחדש שלא מבינים מילה. הילדים שלי אוהבים אנשים. נקודה. ברור לי שיקח קצת זמן אבל הם יהיו בסדר. נשימות וסבלנות.
- אמסטרדם עיר מרתקת. יש בה כל מה שאני אוהבת: שווקים. תרבות. חיי לילה. אנשים מכל העולם. שופיניג משובח. אוכל משובח (כן כן) והכי חשוב אנשים נחמדים. נעימים.
- אסור לרכב על אופניים לאט ... זה לא עובד. זה כמו שאתם לא תנהגו על איילון במהירות 50 קמ״ש.
- רגוע כאן. רגוע מאד. עבורי זה נפלא. מושלם.
- כולנו משפחה אחת גדולה. שזה מגיע לישראלים אנחנו בהחלט ׳קומונה׳. ׳וואן ביג פמלי׳. תמיד יש את החנות של הישראלי. המסעדה. המקום שמכינים חלות. הזאתי שמכינה את זה וההוא שמביא מוצרים מיוחדים. זה מאד כיף ונוח במיוחד בשלב הנחיתה.
- הולנדית שפה קשה. נרשמתי לקורס אבל אין מצב שאצליח לדבר. פשוט אין. ואני בחורה אופטימית...
- שהכל נורא מסודר הישראלי הולך לאיבוד.
- שהכל נורא מסודר הישראלי מרגיש פחות פראייר והעולם נראה יותר יפה.
- עניין עלות המזון בישראל רק מתבהר לי שעושקים אותנו בארץ. הכל יותר זול כאן ואמסטרדם היא לא עיר זולה. זול משמעותית! אפילו מוצרים שמגיעים מהארץ יותר זולים כאן. הגיוני???
- האוכל כאן מרגש אותי. פשוט מרגש.
- סופ"ש מהמם ותמונות.

וויקאנד בעיר הגדולה.

חזרנו לאמסטרדם. רצתי ורצתי עד ששוב התחיל שלג והכל נצבע לבן. כמה אני חושבת על שמש. היא רק מציצה ואני מאושרת. הרגעים הקטנים שמשמחים אותנו. מתחיל להטריד אותי עניין האוכל והמחשבה הבלתי פוסקת עליו. זה בטוח הקור, אבל דיי לחפש אשמים. זה מטריד את מוחי. 

סופ"ש היה ממש כיף. הוזמנו למסיבת יומהולדת והיה ממש נחמד. שוב תמהיל של ישראלים מעניין - שעטנז: יזמים, די.ג'י, בנקאית וזוג שעבר כי סתם רצה לחיות באמסטרדם, רוסיה, ערבייה ואנחנו. 
היה טעים ומשובח: חומוס. קוסקוס עם בשר...סלט ערבי קצוץ. בורקסים 'הום מייד'. שוב הטעמים של הארץ שתמיד משמחים אותי מחדש. בארץ זה כל כך מובן מאליו ופה זה מצטייר כחוויה קולינרית שאני אפילו טורחת לכתוב עליה. חוצמזה, שוב הילדים שמעו עברית. הרבה עברית וכבר היו מחוייכים. קצת פעילות. קצת שירים. מה עוד צריך לבקש. 

בערב הצטרפתי למסיבת יומהולדת באיזה בר יין נחמד, ואז חנכתי את העיר. אני נוסעת לי לכיוון הסנטר ומאות אנשים הולכים בעיר. המקומות גדושים. מלא תיירים. מקומיים. שפות מכל העולם. וואוווו. בהחלט נוסעת לי מחוייכת. איזה אנרגיות של עיר. אלכוהול וגראס באוויר. אחרי הבר החלטנו ללכת למועדון 'שוגר-פקטורי' שנפתח רק ב 12 בלילה. מושלם. כמה זמן לא הלכתי למועדון ועוד בשעה כזאת ועוד מחוייכת. נכנסים למועדון.מוזיקה מטריפה. אנשים שמחים. מה עוד צריך? 
אני מציצה בשעון כמעט 3??? ואני כמובן רעבה. חזרתי עשר שנים אחורה. הולכים לאכול. מנשנשת לי בלי חשבון פיצה ויאללה באמת צריך ללכת לישון. הילדים עוד מעט קמים. השלג יורד ואני מרגישה שח נ כ ת י רשמית את העיר: "הלו אמסטרדם"-  הגעתי. אני כבר מתאמת עם טלי המהמממת שפעם בשבוע אנחנו יוצאות לתור את העיר. 'איטס אה דיל'. 

הוויקאנד בחו"ל הוא א ר ו ך. סופש מלא. אמיתי. אין משפחה ומלא חברים בנתיים שסוגרים אותו. מצד אחד, זה בהחלט חסר לנו, בעיקר בארוחת שישי בקידוש, אבל יש משהו נחמד שאתה אדון לעצמך ללא מחוייבות בסופ"ש. יש לך מלא זמן לתכנן מלא דברים.

יום ראשון - הפורימון הגדול בבית ספר היהודי ב'ראש פינה' שבית חב"ד מארגן. לקחתי את הילדים. היה ממש נחמד. עמוס ושוב דוכני המזון שוקקים והישראלים אוכלים כאילו אין מחר. כאילו אנחנו אחרי צום. דוכן פלאפל. שווארמה. בורגול. אין מה לעשות אצל ישראלים האוכל תמיד מככב. במרכז. האוכל הוא המלך. הילדים נהנים. שומעים עברית מכל עבר וזה מספיק עבורם. ניתוש עולה לבמה ומשתתף במשימות. מאושר.
אני מקשקשת עם כל מיני. מתחילה להכיר עוד ועוד אנשים. שוב מדהים אותי שיש כאן ישראלים מכל הגוונים. הכל. 

מחר חוזרים ללימודים אחרי שבוע חופש א ר ו ך. אני יודעת שלא יהיה קל ואני מקווה שהם יעברו את זה כמה שיותר בקלות. שיהיה שבוע נפלא וחג שמח. 

אי אפשר לסיים בלי כמה תמונות. 

חוזרים הביתה?!

גרמניה. החברה הראשונה שהכרתי שעברנו לגור בסן פרנסיסקו לפני כ 13 שנה, הייתה גרמנייה. הכרנו בקורס אנגלית עסקית והתחלנו להסתובב יחד בעיר. החברות התהדקה גם בין בני הזוג ואף התרחבה שהגיעו הילדים.
היא לימדה אותי באדיקות על ׳חשיבות הזמן׳ והדיוק. אצל הגרמנים, זמן זה כבוד. אם אתה מאחר, אתה לא מכבד את הזמן של האחר. זה נחשב לזלזול. אצל הישראלים, זמן זה מרחב, טווח, זרימה וחופש. אני מניחה שרגליי לא היו דורכות בגרמניה מתוך בחירה, אלמלא החברות איתם. תמיד שאנחנו מגיעים לגרמניה, כל סיפורי השואה המשפחתיים מתחדדים ומקבלים משמעות חדשה. כואבת. אמיתית. אני מוצאת את עצמי בוהה באנשים הזקנים ומחברת להם סיפורי זוועות . אנחנו נמצאים בפארק מקסים, ואני מדמיינת יהודים מתחבאים בשיחים ומחפשים מסתור. קשה לי להשתחרר מזה. מודה. אפילו השקיעות כואבות לי בגרמניה.
שורה תחתונה, היינו שוב בדיסלדורף היה זמן איכות משובח עם החברים ולילדים היה כיף להיות עם ילדים נוספים ועכשיו חוזרים לאמסטרדם.

יש כמה פורימונים בעיר, ונלך בראשון יחד עם הילדים. ניתוש בחר תחפושת של אביר ויובלי אולי אולי יסכים להיות פיראט. אני חייבת לרוץ כל יום וקצת להגביר מהירות אחרי טיול השחיתות המשובחחח שעשינו.
מפלס הסוכר בגופי בטוח עלה (כן. יש גיל שחושבים על זה ועל עוד כמה תופעות בריאות הקשורות לגיל).

באלי כבר לחזור לאמסטרדם. להכין ארוחת שבת ואפילו לרכב על האופניים קצת. התרגלתי? לא ממש. אני בגעגועים עזים לארץ. לשמש הנצחית ולים הכחול כחול שלנו ולחוף ארטיק. יקח זמן. אין לחץ. שבת שלום וחג שמח. 

We are rolling.

הימים חולפים. מתרגלים לעיר. להולנד.
בעקבות התאונה הייתי שרויה ב'חרדת אופניים'.
לא פשוט לחזור לפדל עם אצבע שבורה ושלג. מנגד, פשוט אי אפשר לחיות כאן ללא אופניים. שאול האיץ בי (קלות) לעלות שוב על האופניים ואפילו הרכבתי את הילדים מאחור. אני מפדלת בזהירות רבה, מודעת לכל צלצולי הפעמונים מכל עבר והרוכבים שעוקפים אותי. ׳איי דונט קר׳. רוכבת לאט. שיקפצו. נראה אותם מתרסקים לקיר בטון. רוכבת לאיטי כמו זקנה על אופניים.

הגענו לגן החיות ׳ארטיס׳. גן חיות במרכז העיר. מקסים. הילדים בהתלהבות. מרחב. חיות. מה עוד צריך. בגן חיות, הם שומעים בחורה מדברת עברית. ניתאי ישר ניגש אליי ומציע שהיא תהיה הביביסיטר שלהם. כמה נעים לו לשמוע את השפה שלו. מעבירים סופש רגוע. מתחילים קצת להכיר אנשים. נייס.

הילדים יצאו לשבוע חופש מבית הספר והחלטנו לנסוע לטייל בבלגיה: ברוז׳ וגנט, ולבקר חברים טובים בגרמניה.
יום ראשון הגענו לקינדרדייק: עיירה בדרום הולנד עם עשרות תחנות רוח. מקסים וציורי ( מילה שבהחלט תחזור בעוד פוסטים). המשכנו לברוז׳ בבלגיה: עיר יפיפיה מימי הביניים עם רחובות מתפתלים סביב תעלות צרות. לקחנו מלון קטן ליד אחת התעלות ויאללה: אוכל. בלגיה, למי שלא יודע, הינה יעד קולינרי משובח ביותר. התענגנו על מולים. הויסטרים ולובסטר. קינחנו בשוקולד והתגלגלנו למלון שבעים ומחוייכים.

קצת תמונות ועידכונים בהמשך. מבטיחה.

Do you want to play with me ???

אז מה עברנו...שלג שלג ושלג. 

למדתי לרוץ ברוח, בגשם ובשלג- אפשרי. בדוק. חוזרים מריצה בלי טיפת זיעה. איזה כיף. למדדתי שעכברים זה דבר שגרתי והם למעשה ה'ג'וקים' המקומיים. דבר אחרון, אין מה לעשות ולנטיין דיי- נראה הרבה יותר סקסי בגולה. ועכשיו נעבור לחלק הכי חשוב: הילדים. 

לילדים לא קל ב כ ל ל, מאד מאד מתגעגעים לשגרה שלהם, לישראל, למשפחה, לחברים תחושת הזרות מכה בהם וגם בי וזה בהחלט משפיע.  

"אמא, לא רוצים לשחק איתי"

"אמא, רציתי לשחק איתם, אבל הם לא הבינו אותי" 

"אמא,  שיחקתי לבד..." 

"אמא, אני שותק כל היום..."  

הלב נשבר. נקרע. מתפוצץ. התפרצות של בכי - "למה עברנו בכלל? אני רוצה לישראל, רוצה לבית ספר, לגן שלי". שיעור ענק. עבורי. עבורנו. 

התמודדות יומיומית של שכנועים והסברים למה זה טוב, מהללת את השפה האנגלית כמה זה יעזור להם בעתיד, איזו מתנה נפלאה הם קיבלו.  

הילדים רק רוצים חברים. זה הכל. 'עזבי אותי מהאנגלית'. 

לימדנו אותם להגיד לחברים: 

"?do you want to play" 

אני שומעת אותם מתאמנים על המשפט. שוב ושוב. זה בהחלט עזר - יובל בישר לי היום בשמחה - שהוא שאל ושיתפו אותו במשחק 'תוספת'. כמה אושר להיות שייך להיות חלק מ...כמה זה חסר לו. תחושת הזרות משתלטת עלי. קיים בכולנו רצון עז להיות חלק, להרגיש שייכות. צורך בסיסי. 

אני יודעת שזה יקח זמן. הסתגלות. למידה. סבלנות והרבה עזרה. הם יהיו בסדר. אני יודעת. 

בנתיים מעבירים זמן איכות משפחתי. אני נמצאת הרבה עם הילדים. פעילות ביתית אחה"צ. הם הרבה אחד עם השני. לא פשוט. שבוע הבא חופש של שבוע מבית הספר. ניסע לטייל. 

אהובים שלי יום אהבה שמח. אוהבת אתכם הכי בעולם. 

פוסט קצרצר.

אתם מכירים את זה שאתם עסוקים. מאד מאד עסוקים ויש כל מיני דברים מעניינים המגיעים אליכם ואתם לא מספיקים לקרוא. בטוח מוכר. אז אתם פותחים תיקייה קטנה ומנתבים לשם כלמיני מיילים/ כתבות שכאשר יהיה לכם זמן תקראו. תעיינו. וווטאבר. אז מגיע הזמן שיש לכם זמן, אבל משום מה התיקייה הזאת לא מעניינת כבר או שפשוט שיש זמן יש פחות זמן. הזמן מקבל משמעות אחרת. מסטיקית נמרחת. הכל נכנס לקצב אחר ואז אין זמן לתיקיית ׳יש זמן׳ והיא פשוט נמחקת, נשכחת. כמה פשוט. כמה ארעי. 

שלג על עירי.

הכל מכוסה שלג. קר. השמש מציצה מדי פעם, קצת מחממת וגורמת לי להתגעגע. מתגעגעת לים. לכחול. לריח של הים. מתגעגעת לישראל. 

אני לא בנאדם הרגיל לשהות בבית. אני מאד מאד אוהבת את המשפחתיות, ילדים, המולה, ארוחות, תחושת בית, אבל בגלל התזיזתיות הטבועה בי, אני זקוקה למרחב. אני אוהבת להסתובב, להכיר, לרוץ, ללכת לאיבוד בעיר. הקור גורם לך להיות הרבה בבית. הרבה מאד בבית. הקור גורם לך לבשל. לאפות. משחקי קופסא. לקרוא. לשתות כוס יין. להכנס למוד אחר.
אני עובדת על זה. בישראל אנחנו הרבה בחוץ. מסתובבים, מטיילים. 

וויקאנד שני שלנו בעיר. נסענו לשוק בpipe: 

אלברט קייפ (Albert Cuyp market) - שוק מגניב וססגוני מלא מהכל. בגלל הפציעה שלי, שטפי הדם החלו להתפזר ולצבוע את פניי בכל מיני צבעים עזים. אני בהחלט נראית כמו אישה מוכה. המבטים הרחמניים עוברים ממני - ומתחלפים במבטי זעם לעבר שאול. אני מכוסה בכובע גדול, אם השמש הייתה חסה עלי הייתי יכולה לענוד משקפי שמש וככה אני לפחות נראית כמו תיירת ותו לא. 

הסתובבנו בשוק, קנינו מצרכים. אני יכולה להסתובב כל יום בשוק, בשווקים, לגלות, לאתר, לפשפש. הצבעים, המוצרים, ערב רב של הכל מהכל. 

חזרנו הביתה ואני שוב במוד של בישול, אפייה. מטבח. יש משהו בשלווה הזאת שמצד אחד היא מאד מרגיעה, מהצד שני עבורי - זה יכול להיות רגוע מדיי. עובדת על מוד רגוע- כי עברו עלי מספיק חוויות לשבוע ראשון. אוםםםםם ארוך וממשיכה להתחפר בספה. מתחילה להרהר בסדר יומי החדש אשר בהחלט זקוק להגדרה: 

ארשם ליוגה, חזרתי לרוץ, ארשם לקורס הולנדית (אני חייבת?! כן), אתנדב בבית ספר בקהילת הורים, אחפש לי עוד קורס מעניין להעשרה...וזהו?! האם את תסתפקי בזה? ימים יגידו. 

קצת תמונות מהנוף החדש שלנו: 

ניתוש בשוק מתענג על וופל בלגי חלומי

יובלי. שוקו וקצפת. 

הנוף מחלון ביתנו. הכל מושלג וקסום. 

הנוף מהבית. לבן על לבן. 

"זה כואב אבל פחות..."

אני נראית כמו חייזר. חייזר אמיתי. בכל מקרה הנה תמצית היומיים האחרונים: 

שלשום רכשתי אופניים דנדשות, הולנדיות אמיתיות, דיוושתי עליהם מאושרת מהרכישה. חניתי. נעלתי. הכל טוב.

יום למחרת התחיל בצורה עקומה לחלוטין... ולמרות זאת כבחורה אופטימית החלטתי לחנוך את האופניים ולהכיר קצת את העיר דרך האופניים. 

למה הבוקר התחיל עקום? אז ככה, על הבוקר ניפצתי את המסך של האייפון 5 החדש ששאולי הביא לי. (הוא קיבל במתנה.) 

החלטתי שהאייפון החתיך שלי לא יכול להשאיר מרוסק וכדאי לדווש ל׳חנות אפל׳ בליידספליין לתקן אותו. 

בעוד אני מדוושת לי להנאתי, לפתע אולי בגלל חתיכות שלג או לא משנה מה.... איבדתי שיווי משקל והתרסקתי לתוך קיר בטון. יס. יס. התאספו סביבי אנשים, נזל לי דם מהפנים והם רוצים להזמין אמבולנס ואני מבקשת שיתקשרו לשאול. שאול מגיע ויאללה בית חולים... לאבלי. בקושי שבוע בעיר - כאן עוד לא הייתי. 

צוות מקסים בבית החולים, בדיקות, עניינים, לא פאן בכלל...

ולהלן התוצאות: (אני חוסכת לכם תמונת פנים- ברגע האחרון הסרתי מפאת צניעות) 

1. אצבע ביד שבורה 

2. אף בסטטוס לא ידוע- שתרד הנפיחות ידעו אם הוא נשבר 

3. ברך פצועה 

4. נפיחות בגודל ביצה במצח... מפחיד. אני חייבת כובע 24/7 

ולהלן המסקנות: 

1. ההולנדים סופר אדיבים ונחמדים - כולם רצו לעזור מעל ומעבר...מ מ ש. 

2. ביה״ח הולנדי- חוויה חיובית כמה שאפשר עם צוות מקסים ואדיב.  

3. 'חוק מרפי': יומיים אחרי שנפגשתי עם סוכן הביטוח.... טראח. 

4. חייבת קסדה- נכון, זה פדיחה אבל וואלה קסדה בראש טוב.

5. כמה עולה להחליף מסך באייפון 5???? 250 יורו. אאוץ' ...עד שמקבלים אייפון חינם. נשאיר אותו בנתיים מרוסק. זה הכל באשמתו. 

וכדי שהפוסט לא יהיה עגמומי מדיי...

הנה כמה תמונות מהממות מהנוף החדש שלנו בדרך לבית הספר: 

פלפל אדום.

פלפל אדום. מעולם לא חשבתי שאתיישב וממש אכתוב על פלפל אדום, אבל תמיד יש פעם ראשונה. ללכת לסופר בהולנד זאת בהחלט חוויה מעצימה ולא בגלל השפע והסדר. בישראל בהחלט לא חסר כלום רק הרבה פחות מסודר.
מה שמרהיב כאן הוא לראות אנשים נוהרים לקופה ובידם: פלפל אדום אחד. מלפפון אחד. גבינה ולחם. זהו. 

אני מודה ומתוודה: כמו הרבה ישראלים טובים, אני גם קצת 'שואתית' ומקרר ריק משרה עלי דכאון. אני אוהבת מקרר מלא, לא רק במוצרים אלא גם בסירים ובישולים. אולי זה הקטע ההשרדותי הקיים בכל ישראלי, אבל זה בהחלט מרומם את ליבי ואפילו משרה עלי בטחון. 

כאשר עברנו לחו"ל הייתי צריכה להפרד מהמזווה העמוס שלי וכמות המזון שנאגרה בו הייתה מספיקה לימי מצור אינסופיים ושבע מלחמות. (לא עלינו). 

עובדה שאני חייבת להדגיש: מקרר הולנדי סטנדרטי המכיל: פלפל אדום, מלפפון(בגודל של מלפפון שמוכרים כאן) וגבינה- נראה גדוש למדיי אם ראיתם אי פעם מקרר כזה- בישראל זה היה נחשב כמגירת מקפיא- בהחלט לא מקרר. 

אני מביטה על הסלסלה שלי (רציתי לקחת עגלה אבל הושפעתי מההמון. מודה) ואני בקושי מצליחה לדחוס את כל המוצרים פנימה, ואני גרה כמה מטרים מהסופר.

תובנה: פשטות. חסכנות. חומריות. תרבות. שכל אחד יקח את זה לאן שהוא רוצה. אנחנו באמת צריכים מעט מאד בשביל להרגיש נפלא. 

וכמה תמונות של שלג מבוקר מקסים (כן השעה 8 בבוקר). צ'או. 

צעדים ראשונים בעיר הגדולה.

ני חייבת לפרוק. פשוט 

אני חייבת לפרוק. פשוט לפרוק. זה מפרק, מאזן והכי חשוב מנקה- אז תדמיינו שאני על כביש מהיר והנה אני מתחילה: 

עברנו לפני שלושה ימים לאמסטרדם והנה מה שחווינו בימים הראשונים: 

עלינו לטיסה שלקטן שלי יש חום גבוה ושניהם בוכים שהם כבר מתגעגעים...פתאום הם קלטו. לא קל. נחתנו באמסטרדם והגענו לדירה מהממת ומסודרת מה שמאד הקל על כולנו וגם על הילדים שיש להם חדר מסודר...מגניב...ביתי. (למה עשיתי בכלל שילוח?!!! יש לי הכל כאן וכמה מעט צריך...מאוחר מדיי). 

למחרת אני חליתי...וכל הבית התנדנד בין אקמול לנורופן לתה...אבל זה מאחורינו. האזור מגניב, הכל זמין וזה ממש נוח. היום היה יום ראשון של בית הספר: קמים- חושך. אוכלים ארוחת בוקר- חושך. יוצאים לבית הספר השעה 7:30- - חושך!!! ניתאי מוודא: "אמא, בית הספר בכלל פתוח?!"...מגיעים לבית הספר: חושך...קבלת פנים חמימה. יובלי לאחר חצי שעה מתחיל לבכות ורוצה לחזור לישראל, לבית הספר, לחברים...ניתאי בהלם אבל לא מתלונן. ילדים בשפות שונות מקיפים אותנו בשאלות. הילדים מתכווצים. בהלם. 

לאחר שעה קלה יובלי מתחיל להפשיר ואפילו שר שיר בעברית `אני רץ` של דודו טסה....אלוףףףף. אח"כ שוב מחפש אותי ומבקש לסיים את היום מוקדם יותר....ברור. לא פשוט- הכל חדש, לא מובן, ילדים רוצים לשחק אית בחצר והוא כמו פינגווין נוקש שיניים ורוצה להכנס פנימה...לא יכול לזוז בגלל הקור. זהו. סיימנו את היום הראשון....לא פשוט אבל עבר בשלום. בדרך הביתה מחפשים לקנות אופניים לילדים...כי הכי קל כך להגיע לבית ספר. 

6 דברים שלמדתי על הולנד- בשלושה ימים: 

1. יש שמש בהולנד...גם בחורף 

2. משרדי העירייה וכל משרד כולל חברת הובלות נראה כמו מוזיאון לאומנות מודרנית. אהבתי- זה הופך את הביוקרטיה להרבה יותר מעוצבת 

3. ההולנדים לא מבשלים. המטבח לא מחובר לפינת האוכל...ואן מצב להכניס סיר למקרר...

4. ההולנדים מאד אדיבים ...מאד. 

5. אני חייבת ללמוד הולנדית...כן, כן...כולם מדברים אנגלית אבל עדיין....אני על זה. 

6. וזה ברור אבל זה מתעצם: שקר- בא לך לאכול ולבשל כל הזמן. אני על זה לגמרי. חייבת לחזור לרוץ...

זהו בנתיים. המשך מובטח. 

 לפרוק. זה מפרק, מאזן והכי חשוב מנקה- אז תדמיינו שאני על כביש מהיר והנה אני מתחילה: 

עברנו לפני שלושה ימים לאמסטרדם והנה מה שחווינו בימים הראשונים: 

עלינו לטיסה שלקטן שלי יש חום גבוה ושניהם בוכים שהם כבר מתגעגעים...פתאום הם קלטו. לא קל. נחתנו באמסטרדם והגענו לדירה מהממת ומסודרת מה שמאד הקל על כולנו וגם על הילדים שיש להם חדר מסודר...מגניב...ביתי. (למה עשיתי בכלל שילוח?!!! יש לי הכל כאן וכמה מעט צריך...מאוחר מדיי). 

למחרת אני חליתי...וכל הבית התנדנד בין אקמול לנורופן לתה...אבל זה מאחורינו. האזור מגניב, הכל זמין וזה ממש נוח. היום היה יום ראשון של בית הספר: קמים- חושך. אוכלים ארוחת בוקר- חושך. יוצאים לבית הסםר השעה 7:30- - חושך!!! ניתאי מוודא: "אמא, בית הספר בכלל פתוח?!"...מגיעים לבית הספר: חושך...קבלת פנים חמימה. יובלי לאחר חצי שעה מתחיל לבכות ורוצה לחזור לישראל, לבית הספר, לחברים...ניתאי בהלם אבל לא מתלונן. ילדים בשפות שונות מקיפים אותנו בשאלות. הילדים מתכווצים. בהלם. 

לאחר שעה קלה יובלי מתחיל להפשיר ואפילו שר שיר בעברית `אני רץ` של דודו טסה....אלוףףףף. אח"כ שוב מחפש אותי ומבקש לסיים את היום מוקדם יותר....ברור. לא פשוט- הכל חדש, לא מובן, ילדים רוצים לשחק אית בחצר והוא כמו פינגווין נוקש שיניים ורוצה להכנס פנימה...לא יכול לזוז בגלל הקור. זהו. סיימנו את היום הראשון....לא פשוט אבל עבר בשלום. בדרך הביתה מחפשים לקנות אופניים לילדים...כי הכי קל כך להגיע לבית ספר. 

6 דברים שלמדתי על הולנד- בשלושה ימים: 

1. יש שמש בהולנד...גם בחורף 

2. משרדי העירייה וכל משרד כולל חברת הובלות נראה כמו מוזיאון לאומנות מודרנית. אהבתי- זה הופך את הביוקרטיה להרבה יותר מעוצבת 

3. ההולנדים לא מבשלים. המטבח לא מחובר לפינת האוכל...ואן מצב להכניס סיר למקרר...

4. ההולנדים מאד אדיבים ...מאד. 

5. אני חייבת ללמוד הולנדית...כן, כן...כולם מדברים אנגלית אבל עדיין....אני על זה. 

6. וזה ברור אבל זה מתעצם: שקר- בא לך לאכול ולבשל כל הזמן. אני על זה לגמרי. חייבת לחזור לרוץ...

זהו בנתיים. המשך מובטח.