בלקאאוט.

יושבת מול דף ריק. מנסה להקיז מילים, אותיות, סיפורים, מחשבות, רעיונות.  

הדף נותר ריק. לא מתמלא. בלק- אאוט. על מה רציתי לכתוב?

לנבור בסיפור מהעבר? יש מלא. אולי לכתוב על המעבר? המלצות? על החיים כאן? על מה שחוויתי שלשום? רציתי לכתוב על שינוי. שוב על הולנד? אולי על טיול שעשינו?

הדף ריק. לא מתמלא. בלק-אאוט.

תיאוריית הצבעים.

עוד כשהייתי קטנה הייתי מתבוננת באנשים ו'רואה' את הצבעים שלהם. צבעוניים, אדום, ורוד, צהוב, כחול כהה ועוד שלל צבעים. 

זה נשמע מוזר אני יודעת (ולא לקחתי סמים קשים בחיי!!!), אבל אם תעצרו רגע ותביטו באנשים סביבכם, תוכלו לראות את הצבע של כל אחד ואחד. יושבים בחדר. אנשים נכנסים, בדיוק כפי שחשים את האנרגיה של אנשים: חזקה, כבויה, שמחה, מוארת, מאושרת, מלנכולית, אפשר גם ל'ראות' את הצבע של כל אחד. בגלל שתמיד אהבתי לעוף על כנפי הדימיון, פיתחתי תיאוריה בשם: 'תיאורית הצבעים': שישנם אנשים 'צבעוניים' וישנם אנשים בעלי צבע אחד חזק, דומיננטי המאפיין אותם: כחול, אדום, אפור וכו'. אני לא רוצה להגיד 'חדגוני' כי זה לוקח את זה למקום השבלוני, אבל זה ממש ממש לא כך.

אני מצהירה

מודה מודה מודה אני קצת מושפעת מ'הרשימה' תקראו לזה טרנד, רעיון גאוני ופשוט או וואטאבר- עבורי זוהי פשוט דרך לעשות סדר באינספור אפשרויות אשר נפתחו לפני וכן כן קצת הלכתי לאיבוד. 

אני לא מתכוונת לרשום את כל מה שאני רוצה להגשים ב 400 ימים כי: 

1. תכנונים לטווח ארוך תמיד מלחיצים אותי 
2. למדתי על בשרי שלמציאות יש חוקים משלה ודינאמיות אשר לא תמיד עומדת בקו אחד עם רצונותיי 
3. כי זה רחוק לי מדיי 
4. לא רוצה להתחייב 

נחזור ל'רשימה'. החלטתי לרשום את הרשימה שלי בערב ראש השנה ולהתמקד בדברים אשר אני רוצה להגשים בחודשיים הקרובים: 

אז הנה אני מצהירה: 

1. להתחיל ללמוד טאי צ'י או לחזור לפילאטיס 
2. להתקדם לטיוטה סופית של הספר 
3. לגבש את הרעיון עם ע. ולצאת לדרך (אמן) 
4. להרשם לאחד הקורסים שרציתי (ובלי תירוצים!) 
5. לתרגל כל יום (את יודעת מה) 
6. לתכנן את החופשה הבאה בכריסטמס (את זה אני בטוח מיישמת!!!) 
7. למצוא בית (מעברים בחיים כבר אמרתי?!) 
8. להרחיב את הרשימה בהמשך הדרך ולא רק להשאיר אותה תלויה כ'פוסט' 
9. ללכת לראות הופעות מוזיקה באמסטרדם (נמאס לי לפספס) 

ונחתום בברכת שנה טובה ומתוקה. שנת אושר, בריאות והגשמה. שנה של סיפוק, נחת ושלווה.
שנה של אהבה, נתינה ופרגון לעצמנו קודם כל -  ולאחרים. שנה של כתיבה, יצירה השראה והרבה שמחה. 

רוית 

מעברים בחיים. אזכרה לאורי - 8 שנים למותו.

אני מסתכלת על השעון בימים האחרונים ונתקלת בצירופי מספרים 10.10 ו 11:11. שוב צירופי המספרים מדברים אלי. אומרים שרצף מספרים בשעון מסמל את המלאכים ואת ההשגחה העליונה – המלאך האישי, ישויות האור ששומרות עלינו והם מורידים לנו תדרים. אני מסתכלת ומחייכת זה בטח מסר ממך אורי. 

אורי שלי, היית צריך להיות השנה בן 10. עזבת אותנו בדיוק היום, לפני 8 שנים. הותרת אותנו המומים. כואבים. שבורים. מחפשים תשובות ולא מוצאים. כועסים. אבלים. מפורקים. לא יודעים איך להמשיך. 

8 שנים חלפו והזמן שוב בוגד בי. בוגד כי הבטיחו לי שהזמן מרפא. מאחה. 'עושה את שלו'. הבטיחו לי שעם הזמן יהיה 'יותר קל' והחיים ממשיכים. הזמן בוגדני ואכזר. מתעתע בי. מזכיר לי אותך כל הזמן. מזכיר לי שהיית צריך להיות היום בן 10. מזכיר לי שלא הספקת כלום. מזכיר לי שהחיים אכן ממשיכים, אך בלעדייך. מזכיר לי שהלכת בטרם עת ואתה רק בן שנתיים ושלושה חודשים. מזכיר לי שאיבדתי אותך. מזכיר לי שאחייך לא יכירו אותך. מזכיר לי כמה הגוף והנפש שבורים ולפעמים גם ריקים. מזכיר לי את הכאב הנצחי. הזמן מזכיר את כל זה, אך מטשטש זכרונות. מטשטש את הזכרונות והרגעים הקסומים שלי איתך. 

ילד אהוב שלי, אני שונאת להספיד אותך. קשה לי מאד להכיל ולקבל שזה הגורל שקיבלנו. לאבד את הבן הבכור המושלם שלנו. הבן הבכור האהוב שלנו. אני רחוקה מקברך היום, אבל סבא וסבתא יבואו לבקר.

אתה בכל מקרה לא שם. אתה איתי. נמצא איתי יותר מתמיד אפילו כאן באמסטרדם. הפרפרים הלבנים שסביבי הם החיבוק שלך, נגיעות קטנות. אתה חסר לי ילד. אני לא מצליחה לדמיין אותך כילד גדול. אפילו הדימיון בוגד בי או אולי מנסה לשמור עלי? זה מכאיב. מכאיב כל כך.

כאב השכול הינו כאב אשר לא ניתן להסבירו במילים. הוא כאב אשר מפלח את הנשמה ומשאיר אותה מצולקת לעד. בודדה. מלאך שלי תנוח על משכבך בשלום. תמשיך לשמור עלינו מלמעלה ורק רציתי שתדע שאני אוהבת אותך הכי בעולם. כולנו אוהבים אותך ומתגעגעים נורא. 

אמא

עמותת אורי -  עמותה לתמיכה בהורים וחקר מחלות מיטוכונדריאליות

שבת הולנדית.

יום שישי תמיד היה היום האהוב עלי כאשר גרנו בארץ.

שישי בוקר קפה 'על הים' יחד עם בן זוגי.
הליכה בים על החוף. 
שישי יום קצר של סידורים, קניות, הכנות לשבת. ריחות של בישולים מסביב. 
לגנוב קפה קצר עם חברה. 
שישי יום קצר בגן ובבית ספר. קבלת שבת. חלה מתוקה. 

יש משהו ב׳שישי קצר׳ אשר מחמם את הלב ופותח כמה צ'אקרות.
מחמם את הלב ופותח אותו לקראת הסופ״ש.
משהו באוויר ובאנרגיות אשר לאט לאט נרגעות, ונכנסות ל'כוננות שבת'.
מרגישים את זה במיוחד בשעות הצהריים המאוחרות, שהכל מתחיל להסגר, להרגע, להוריד הילוך. השירים ברדיו מתחלפים. רצף של שירים שבא לך להתמזג איתם יחד במיטה. אני מתגעגעת לרוגע שישי.

יש משהו בשנ״צ שישי מכורבל עם העיתון שהוא כל כך ישראלי בעיני, כל כך חסר לי כאן. 
לא שאני מתגעגעת לחדשות בארץ, אבל כן מתגעגעת לתחושת הדפדוף הרועש ובהייה בעיתונים המפוזרים ליד המיטה. 
שישי קידוש, בדרך כלל יחד עם המשפחה המורחבת, המולת שישי עם הבני דודים, סבא וסבתא וזה בהחלט חסר. 

שישי בהולנד הוא עוד יום רגיל. הילדים מסיימים בית ספר ויש עוד חוגים אחרי. יש קידוש ויש בישולים לשבת, אבל זה אחרת. זה בקצב אחר. משהו באוויר שלא נרגע, משהו זר שתמיד מזכיר לך שהוא זר ושונה.
לא מרגיש בית. כולם בשגרת היומיום ואתה מנסה לייחד את היום, להרגיע, אבל האווירה מסביב לא משתפת פעולה. יש משהו ב׳שישי הולנדי׳ אשר מזכיר לי את הגעגועים לארץ. הנסיעה בשישי למשפחה והפקקים בכביש החוף. החול של הים שנדבק בכפות רגליים. השקט אשר משתרר אחר הצהריים אשר כל כך אופייני לארץ. התיזוזים למשפחה והארוחות הגדושות בכל טוב. זה שישי בארץ. 
פרץ געגועים קל. 
שבת שלום. 

טעימה ספרדית.

חזרנו מחופשה ציורית ומדושנת בדרום ספרד ואני משוועת לקצת פורקן מילים.
'חבל אנדלוסיה' מכיל כמה מן הפנינים היפות באירופה. כפרים לבנים וציוריים, ערים עתירות היסטוריה ומבנים אדירים, ארמון אלהמברה בגרנדה, קוסטה דל סול- קילומטרים של חופים מכל הסוגים והצבעים, עיירות חוף, רכס סיירה נבאדה, נופים מכל עבר, מטבח עשיר וססגוני ואנשים חמים וחביבים.

כמה קוריוזים מהטיול האחרון: 

• סיאסטה - המצאה גאונית. לפי הגדרת המילון מדובר בנמנום קצר בן 15-30 דקות, אך הספרדים מתחו את זה לאקסטרים ומדובר בכמה שעות טובות (בתקופת הקיץ במיוחד) שהכל למעשה סגור ונעול וכולם פשוט במנוחה. נפלא. תחשבו שנ"צ ארוך על בסיס יומיומי. 
• בוקר. אז ככה: ארוחת הבוקר מתחילה אי שם בסביבות 11 פלוס בדר"כ מלווה בצ'ורוס אלוהי חם וספוג בשמן (זה מעין סופגניה דרום אמריקאית) שהולכים לקחת במיוחד מהמאפייה המקומית. אם אפשר ליד זה קערת סוכר 'לבן' - או רוטב שוקולד מה טוב. לא רוצה לחשוב מה הכנסתי לגופי במשך שבוע, אבל אם כבר גרנו אצל מקומיים - נתנהג כמותם לא? 

• ארוחת צהריים. אי שם בין ארבע אחה"צ צפונה מדברים על ארוחת צהריים, אם אפשר מטוגנת עדיף. בכלל המילה 'מטוגן' שגורה חזק בז'רגון המקומי. 
• ארוחת ערב - או יותר מדוייק ארוחת לילה - אי שם בין עשר בלילה צפונה ולא פעם גם בחצות מתיישבים עם הילדים לאכול. הדהים אותי לראות את כמות הילדים והתינוקות הערים לאחר חצות - הרחובות גדושים בילדים עירניים להחריד, הילדים יושבים עם הוריהם במסעדות. משפחתיות מקסימה - אולי קצת מעיקה אחרי כמה לילות כי למעשה אין הפרדה. לא ראיתי את זה באף מקום בעולם כולל ישראל. 
• נו האבלו אספניול. אני רק שומעת ספרדית ובא לי לרקוד פלמנקו, לנגן בגיטרה וכן גם סיאסטה קלה. ספרדית נשמעת לי כמו שירה, ניגון ענוג והם מדברים מהר אז הם בכלל חביבים עלי. אז אם לא למדתי הולנדית עד עכשיו, החלטתי לפחות ללמוד ספרדית. 
• מטוגן. מטוגן. מטוגן. כחובבת אוכל בכלל ואוכל ספרדי בפרט, התענגתי מהטאפסים, המאכלים המקומיים, הדגים, פירות הים, הפירות הטריים. הטריק הוא שמן זית - לדעתי הם מחסלים בקבוק שמן ביום. הכל צף בשמן זית, מטוגן בשמן זית, נטבל, נספג. טעים טעים והרבה מטוגן. בחופשה לא חושבים בריא - חושבים מקומי. 
• אסתטיקה. נדהמתי כמה יופי יש בבנייה הספרדית, הפרטים הקטנים, הקשתות, הקימורים, הצבעים אפילו את הסורגים בחלונות ואת הגדרות צילמתי למחאת הילדים. הכל אסתטי. מטופח. נקי. מסוגנן. בהחלט הייתי מאמצת את זה בכמה שכונות בארץ. בסופו של יום הפרטים הקטנים הם אלו שעושים את ההבדל. 
• שמש. השמש הופכת אנשים לשמחים יותר (יש שיגידו עצבנים יותר) - אנשים יותר מחייכים ומשוחררים. 
• אוכל. כמו בישראל - אוכל הוא המרכז. הלב. העורק הראשי. הכל מתחיל ונגמר שם. הספרדים אוהבים לדבר על אוכל, אוהבים לאכול, מבינים באוכל, מתרגשים בדיוק כמונו מהאוכל. הסופרים בספרד גדושים והעגלות מתפקעות מכל טוב. כמה התגעגעתי לזה. אולי זאת קצת פזרנות לקנות יותר ממה שצריך, אך זה ממלא אותי שמחה. סופסוף לא הרגשתי חריגה. 
• היסטוריה. הופתעתי כמה עניין גילו ילדיי בהיסטוריה. מדובר בטיול עתיר היסטוריה. להסתובב בסביליה יום שלם - 38 מעלות. זה לא שהם לא התלוננו, אך בהחלט נהנו יחד איתנו. בארמון אלהמברה עשינו סיור מודרך של שלוש שעות באנגלית והילדים היו מרותקים. בקיצור לא להרתע מלשלב היסטוריה בטיולים עם הילדים. עשינו יום טיול ויום 'בטן-גב' כך שהיה איזון מושלם להנאת כולם. 
• גספצ'ו. תענוג מקומי מושלם. הפעם גם למדתי את הגרסא המקומית - לא רק מרק עגבניות קר, מוסיפים לזה ביצה קשה וחתיכות בשר. תענוג לחיך ולנשמה. 

אי אפשר לסיים בלי כמה תמונות - אפשר לראות את כל האלבום בלינק: טיול לדרום ספרד 

*מי שמעוניין בהמלצות- אשמח לעזור. 

כמה תמונות לקינוח וחוזרת לכושר! יום רגוע ומקסים 

גרנדה 

מיחאס - הכפרים הלבנים 

נרחה - קוסטה דל סול 

אלהמברה

זהרה דל לה סיירה- הכפרים הלבנים 

נרחה 

ארמון אלהמברה 

לפתע נשמעה דפיקה בדלת

שש בבוקר. דפיקה בדלת. צלצול רועם באינטרקום.  

בן זוגי נטש אותנו לשבוע לטובת ׳גשר הזהב׳, כך שנותרתי בבית עם שני נסיכים קשוחים למראה, אך עדיין זאטוטים בגיל ה׳נמרח׳. 

הצלצול ממשיך, לא מרפה. אני שואלת: "מי זה?"
אני שומעת ברקע בחור צעיר השואל באנגלית עילגת: ״אתם יהודים?״. ליבי פועם בקצב של ׳קבלת דוח על מהירות מופרזת׳. אני מנסה לאמץ את המבטא הכי טוב שלי באנגלית: ״מה? לא הבנתי״.
הוא שוב שואל:״ אתם יהודים?״. אני ישר נכנסת לסרטים. בטח זה מישהו המחפש יהודים באמסטרדם,
אלו בטח מחבלים. הראש שלי זורק פנימה את כל ידיעות הזוועה האחרונות שאני יונקת מהעיתונות בארץ וגם בעולם. 
אני מהססת ולא עונה ואז מבינה שהמזוזה הצבעונית שלי צועקת בקולי קולות - ועונה במקומי על השאלה ההזויה. אני עונה:"מה אתה מחפש?"
הבחור החצוף ממשיך באנגלית - עברית עילגת: ״הלכתי לאיבוד ואני מחפש את בית הכנסת הקרוב״. 

אני מנסה להתעשת ולא לחטוף חום מהחוצפה להטריד אותי מוקדם בבוקר (עוד לפני הקפה) כאילו מדובר במקרה חירום. אני עונה שזה בהמשך הרחוב וסוגרת את האינטרקום. אני מתנשפת קלות ועדיין מנסה להדוף את מחשבת הפיגוע אשר רצה בראשי. "תרגעי! את ברחוב פסטורלי שקט באמסטרדם״ (זה השלב שאני משוחחת עם עצמי, זה עובד טוב לפעמים בעיתות לחץ). 

אני טסה לחלון ומציצה כמו בסרט אימה לראות מי זה הברנש החצוף. הבחור עומד ומעשן סיגריה ב'לחץ'.
אני ממשיכה להסתתר ולהציץ עד שהבחור מתאדה.  

ה'מיני סאגה' הסתיימה, אני עדיין תוהה על החוצפה וחייבת להדגיש ה׳ישראלית משהו׳ לצלצל באינטרקום לחפש בתי יהודים בשש בבוקר, כדי לברר על בית כנסת קרוב. האם זאת חוצפה השמורה רק לישראלים? מניחה שכן. יש משהו ב'חוצפה' שלפעמים מאחד, מקרב לבבות ומחמם את הלב - ובהחלט מנפץ הרבה מחלוקות ונותן תחושה של בית, או יותר מדוייק: אנחנו מסתדרים בכל מקום ומרגישים בבית?! כולנו אחים?! 
אז בימים רגישים וכואבים אלו, אני חייבת לנעול את הפוסט בנימה חיובית ולא קנטרנית ולהגיד שכן אני מתגעגעת לבית ומאד מתגעגעת לחוצפה. הלב בהחלט שם. 

עצב הולנדי.

בהולנד אין הרבה ימי שמש, למרות שהחורף האחרון היה קסום וחריג. 
אם כבר בימי שמש עסקינן, הממוצע השנתי עומד על 25 ימי שמש בשנה.
תודו שמדובר בנתון מכביד, אפילו מרתיע עבור 'אנשי השמש והים'. 

מזג האוויר האפרורי מדכדך וגורם לי לעצבות שקטה. החלטתי לקרוא לה:'עצבות הולנדית'. 
עצבות שקטה, בה העיניים מזוגגות ובורקות ומתחרות במזג האוויר שבחוץ. מי יותר אפור וקודר. 
אני לפעמים תוהה, אם עצב כמו שמחה הוא תדר שניתן לחווט ולשנות. 

התעלות נראות שקטות ומופנמות, לעומת יום שמש בהן הן זורחות ומנוקדות בסירות. 
הבתים הצבעוניים הייחודיים לעיר, עומדים חבויים כמהים לאור שמש אשר יבליט את צבעם. 
גם האנשים מופנמים יותר, עצובים או אולי רק נדמה לי. כשאני עצובה, יש לי נטייה להסתכל סביבי 
ולאתר אנשים עצובים כמוני. למה? אני לא ממש יודעת, לפעמים זה מנחם.
לפעמים זה מסית את העצבות שלי והופך אותה למשהו ציבורי וחברתי. מוקף במעגלי אנשים
שאני לא מכירה, אבל מזדהה. 

היום מזג האוויר קצת אפרורי. יצאתי החוצה, עליתי על האופניים והבטתי למעלה 
לשמיים, מבקשת מהם איזו קרן שמש קטנה, שתציץ שתבקע את האפור ותזרים קצת צבעים פנימה,
ככה בנדיבות.  

בקשתי התקבלה שם למעלה. אני מביטה החוצה מאחורי מסך המחשב. השמש מרקדת על השולחנות, 
על העלים, על המסך. צבעים, צבעים. זה לא שהעצב נשטף, אבל הוא בהחלט מתאזן לו שם בפנים. 
יש לפעמים נחמה בעצב. אחריו בדרך כלל מגיע שחרור, שמחה או פשוט יום שמש...

יום מקסים. 

I have a dream

שהייתי קטנה חלמתי להיות שחקנית. היה לי חלום להופיע על במה גדולה ובקולנוע ולכבוש את הקהל. 
הייתי עומדת שעות מול המראה שמה על ראשי גרביונים (לא לצחוק...זה פרט מביך, אך אמיתי) ומדמיינת שיש לי שיער ארוך וגולש, ומתחילה להמציא דמויות שונות ומשונות. כאשר גדלתי קצת, התחלתי להמציא דמויות והצגות ולהופיע מול אחותי הגדולה וחברותיה ומול חברותיי והתחלתי לרכוש אט אט קהל נאמן ומפרגן. בכל הצגות בית הספר רציתי להשתתף והאמנתי שזה עניין של ימים עד שיגלו את כשרוני הענק. 

יום אחד, אימי בישרה לי שיש אודישן לילדים ב'תאטרון העירוני בחיפה'. מוסד מכובד להתחיל קריירה מכובדת. ברור שמיד קפצתי ובקשתי ללכת למבחנים. 

הגיע היום הגדול. התלבשתי יפה ואף חגיגי והגעתי יחד עם אימי לחדר גדוש בילדות וילדים חולמים כמוני.
ילדים מאמינים עם זיק ענק בעיניים. בחדר, כל הילדים התרגשו, מילמלו, שרו והתאמנו בצעדי ריקוד.
אני זוכרת שבחנתי את כולם והרגשתי שהגיע הרגע הגדול שלי. 

קראו בשמי ונכנסתי עם עוד ילדים לחדר גדול. ישבה מולנו אישה חביבה וחייכנית והתחילה לבקש מאתנו לעשות כל מיני תנועות, או לדמיין שאנחנו דגים שוחים באקווריום ענק, ועוד כל מיני משימות שנראו לי קלילות. הסתערתי על כל משימה בדרמתיות (יש לציין 'יתר') וניסיתי להתבלט בין זבי החוטם האחרים ולתפוס את תשומת ליבה של האישה החייכנית. 

תם ונשלם חלק ראשון. בקשו מאתנו להמתין בחדר הגדול עד לשלב השני. חזרתי לי לחדר נרגשת וסקרנית לקראת השלב השני. בליבי הצעיר והתמים היתה אמונה גדולה שהנה אוטוטו אני מגשימה את חלומי. לחדר נכנס בחור גבוה ובידו דף נייר מקופל. הוא הסתכל על כל הנוכחים והתחיל להקריא שמות: 
"דפנה ורוית". נשימתי נעתקה וליבי החיש פעימותיו. נעמדתי ישר, מוכנה לשלב השני ואז הדהד הקול המחריד: "דפנה ורוית, תודה שבאתן. אתן יכולות ללכת הביתה...". 

הסתכלתי על הבחור ודבריו עדיין הדהדו באוזניי כמסרבות להשלים עם הגזירה. הסתכלתי על אימי והמבט שלה רק שידר רוך ואהבה. יצאנו החוצה בשתיקה. אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול.
חלומות לא נועדו להתנפץ, חלומות נועדו להגשמה. לא?! 

זה נכון שלא ויתרתי על החלום והמשכתי לככב בהצגות בית הספר, בצבא ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכי, אבל לא נגשתי מאז לאודישנים נוספים. למה? אני באמת לא יודעת. כנראה שלא נועדתי להיות שחקנית או שחלומי עם השנים דעך ולא היה מספיק חזק. למה אני משתפת? כי אם עקבתם אחרי בפוסטים קודמים, אני בשלב הגדרת חלומות חדש. אני מרגישה שאני צריכה להגדיר לי חלומות חדשים.
חלק מהחלומות הגשמתי. חלק כנראה לא אגשים לעולם, אבל אם לא נחלום, איך נגשים? 

"אין אין אין חגיגה..." אורי ז״ל יומהולדת 10

אין חגיגה. אין עוגה. אין ילד אהוב שנמצא כאן איתנו. אורי שלנו.

אני כל כך אוהבת ימי הולדת. אוהבת לתכנן את הפרטים, את העוגה, מתנות, הפתעות קטנות מסביב.
הילדים כבר יודעים שאמא ב'הכנות' לקראת...
יומהולדת 40 שלי היה בהחלט חלום שהתגשם, אך לצד זה טמון בו כל כך הרבה כאב. פספוס. חלום שהתנפץ. 

אורי הנסיך שלנו היה צריך להיות היום בן 10. גיל מקסים ׳העשור הראשון׳. הוא כבר לא יהיה בן 10.
אורי היה צריך לחגוג היום את היומהולדת שלו יחד עם המשפחה ואחיו. הוא כבר לא. הוא היה צריך לכבות עוגה ציורית עם 11 נרות. הוא כבר לא. הוא היה צריך לפתוח בהתרגשות את המתנות שהוא ביקש. הוא כבר לא.
הוא היה צריך להתעורר לטקס היומהולדת המשפחתי. הוא כבר לא. הייתי צריכה לחבק אותו חזק חזק ולהעריף עליו מיליון נשיקות. אני לא אחבק ולא אנשק את עורו הרך. לעולם. הוא כבר לא יהיה בן 10. תמיד הוא ישאר בן שנתיים וקצת. 

מתוק שלי אני לא רוצה שהפוסט יהיה עצוב כי זכיתי לילד שמח, ילד של אור שחייך לכולם וכולם חייכו אליו בחזרה. בחייך הקצרים האור שלך הקרין ונגע בכל כך הרבה אנשים. 

אני יודעת שאתה חוגג שם למעלה במסיבה צבעונית עם עוד מלאכים ומלאכיות שנקטפו בטרם עת.
מסביבך פזורים כל הדברים שאהבת: סביבונים, פרפרים, פרחים וחיות... הכל במיוחד בשבילך. 

אני מרגישה שיום אחד נתאחד. במישור אחר. ללא כאב ודמעות. ללא חולי ורוע. במישור ללא אובדן.
מישור טהור ונצחי. 

מרגיש מוזר לאחל יומהולדת שמח ושלל איחולים, אבל אני כן רוצה להבטיח לך שאני משתדלת לחיות את החיים כמו שהיית רוצה שנחייה. מנסה. טועמת. צוחקת. כואבת. מטיילת. אוהבת. נוגעת. חווה. מרגישה.
זאת הצוואה שלך ומבטיחה לקיימה כמה שאוכל. מבקשת ממך שתמשיך לגעת בנו עם האור הקורן שלך ולשמור על כולנו. לשלוח לי כוח כי יש ימים שהכוח נוזל מהגוף והכאב חונק את הנשמה. אתה חסר לכולנו ילד אהוב. 
מתגעגעת ואוהבת כל כך. אמא 

עמותת אורי  

חמישים גוונים של כחול.

חשפתי בגדול את חגיגות ה 40 שלי. חייבת לסכם אותן בכמה מילים. 
בגלל שמתוכנן עוד קינוח קטן אחרון אז נקרא לזה 'סיכום מחצית' או יותר נכון: 40 זה ה 20 החדש שנמצאים ב'ארובה' בקריביים. 

כן. כן. לפני שהחלו החגיגות הכרזתי רשמית שאני שרויה ב'משבר ה 40' לא יודעת אם זה בגלל 
שאני מושפעת, אבל בהחלט הרגשתי שאני בסוג של 'משברון ביניים'. החגיגות התחילו עם המשפחה 
בן זוגי והילדים פינקו אותי וחגגנו לבד ועם חברים קרובים. היה כיף ומאד מרגש. 

ההתרגשות החלה שהתחלתי לארוז ל'ארובה' יעד קסום בדרום הקריביים קרוב לוונצואלה, שם השמש זורחת והשמיים כחולים באופן תמידי. הם כחול- טורקיז ועוד חמישים גוונים של כחול , חול לבן- לבן והשוס: אלכוהול חופשי. הסלוגן של האי: 'one happy island' משפט אחד הממצה את כל מה שהאי מציע.  

ארזנו מזוודה עם הרבה בגדי קיץ, בגד ים, משקפי שמש וקרם הגנה (אני הייתי בצבע של החול הלבן). 
הוריי המהממים הגיעו במיוחד מישראל לשמור על הזאטוטים - נפרדנו זאת הפעם הראשונה
לשמונה ימים!!! לא פשוט, אבל חלף בשלום (לא נרשם שום משבר בצד הילדים).
עלינו על הטיסה ונחתנו באי הקסום הזה. 

שהינו במלון שה'כל כלול' אשר בדר"כ מרתיע אותי, זה לעיתים מעיד על אוכל פחות טוב וגם אלכוהול לא ממש איכותי. אז כאן זה לא עובד ככה: אלכוהול משובח חופשי כל היום (מ 10:00 בבוקר...ועוד בר מצוייד בחדר), אוכל ממש איכותי- כה איכותי כשמצאנו את עצמנו נגררים לאכול (בלית ברירה!) שלוש פעמים ביום.

לאחר יומיים כשהבנו שאנחנו צריכים להשאר עם בגדי ים, ניסינו לצמצם את כמות הביקורים או כמות העמסת הצלחות - מודה שללא הצלחה רבה. 'אם שותים- אוכלים לא?' אחרת אתה ממש מטושטש - אולי זה לא מדוייק, אבל זה משפט שעבד יפה בחופשה. 

החופשה כללה: ה ר ב ה אלכוהול. כל טיול או שייט כולל שתייה חופשית - ועוד מדגישים שהדגים נראים צבעוניים יותר אחרי ששותים (עלי זה בהחלט השפיע). היינו מוקפים בהרבה אמריקאים כבדי משקל - מה שכן קצת השפיע על הארוחות ודירבן אותי לרוץ עם האנגאובר על החוף בבוקר כמעט כל יום.
יציאות כל ערב - לשתות, לרקוד או לקשקש עם זרים שתויים כמונו. כולם מחייכים כל הזמן מה שגורם לך למתוח באופן תמידי את זוויות הפה - וזה גם עושה טוב לעור הפנים. רוב הנופשים פשוט מטגנים את עצמם בשעות היום ומדיי פעם נגררים באיטיות לאחד הברים למלא שוב את הכוס או הכד במקרה של האמריקאים - הכל אצלם אקסטרא אקסטרא לארג': 'קוסקו לייק' למי שמכיר. 

בקיצור: בזכות בן זוגי היקר והוריי הגשמתי חלום - לשרוץ בקריביים 'בטן-גב-צד' בגיל 40 וחזרתי הביתה מחוייכת עם ארבעים גוונים של אדום. אני מבטיחה לשתף בקינוח האחרון - אחרון של חגיגות ה 40 ולהתפנות לתכנן את השנה הקרובה. 

קצת תמונות למי שפספס: 

רוקמת החלומות

אז הגעתי בשעה טובה (זמן הולנד) לגיל המיוחל אולי לא מיוחל, אבל בהחלט מכובד. גיל שהחלטתי להקדיש
את תחילתו לחלומות. מספיק עם השאלות. תהיות. מי אני ומה אני ולאן פניי מועדות. החלטתי לקחת יוזמה 'ארבעימית' ופשוט לעשות סדר בכל החלומות: חלומות ׳פתוחים׳ וחלומות שעדיין נרקמים ולבדוק סטטוס. להתייחס לחלומות כמו אל משימה אשר צריכה להתממש. לנסות לגרום לזה לקרות או פשוט למחוק מהרשימה.

אז הנה כמה מהחלומות שאני מוכנה לחשוף בפרהסיה את השאר אני משאירה לעצמי. בכל זאת קצת פרטיות.

1. יש לי חלום שמתהפך אצלי בבטן כבר שנה. זה חלום מבויש. חלום רגיש. חלום עוצמתי. חלום כואב. אני חולמת להוציא ספר ילדים לזכרו של אורי שלי. יש שם לספר. הטיוטה כתובה. עוברת תהפוכות ותעבור עוד ועוד (תודה תודה דנה יקרה) אבל יש בסיס. יש מילים. יש סיפור ועכשיו קדימה לצאת דרך. אני משותקת מזה,
אבל החלטתי כצעד ראשון לבשר על זה ואז ארגיש יותר מחוייבת. יצאתי לדרך. סגור.  

2. בן זוגי היקר שיזכה לחיים ארוכים. קיבל בריף ליומהולדת 40: 

• כחול טורקיז בוהק שמסנוור את העיניים
• חול בתולי צהוב שלא נדבק 
• אין גשם. אין מונסונים. אין תקלות של מזג אוויר 
• בטן ולפעמים קצת גב
• קרם הגנה (במקרה שלי 50 פלוס)  
• לא עושים כלום. לא מתכננים כלום
• מזוודה קטנה עם בגדים קיציים 
• משקפי שמש 
• זהו. 

החלום מתגשם נוסעים ב 11.5 בע״ה והמטוס. פרטים בהמשך. 

3. יש לי חלום לא מוגדר. הוא זורם בגוף. זורם במחשבות. לא מצליחה עדיין לתרגם אותו למציאות. הוא מתבשל ואולי יגנז ברשימת החלומות של גיל 50 (אמאל'ה). אני באמת ובתמים מאמינה שיש סיבה למה הגענו לכאן. יש סיבה לסבל. יש סיבה לקיום. יש סיבה למה שעברתי במישור האישי. אני חולמת להבין יותר לעומק את הסיבה הזאת ולעשות איתה משהו אשר יעזור ויקל על אחרים. לקחת את הכאב לעשייה. לאנשים. לנסות להעביר קצת ממה שאני חוויתי הלאה. איך? עדיין לא יודעת ואשמח לרעיונות... 

4. לגבש רשימת חלומות להגשמה עד גיל 50 כי בלי חלומות איך נעוף גבוה? 

חלומות נעימים ושבת שלום! 

סלפי 40.

גיל 40 ואנוכי נפגש עוד שלושה ימים וזה הזמן לבחון את מה שעובר עליי ופשוט להוציא את זה לאוויר העולם. 
תמיד האמנתי שגיל בכלל לא משנה. יותר חשוב מה אתה מרגיש בנקודה מסויימת בחייך. האם אתה שלם, מאושר ובריא וממשיך להתרגש מהחיים. כל השאר שטויות. אבל היומהולדת הקרבה קצת שיבשה אצלי כל מיני דברים וניפצה אמונות (הגיע הזמן!). ברור שזאת לא ה'יומהולדת' - זה רק תירוץ או יותר נכון הזדמנות לעשות סיכום אמצע (בהנחה שאחייה עד 80!).

תקראו לזה משבר, אולי זוהי רק ׳הרמה להנחתה׳... אולי 'משבר 40' זהו ביטוי שגור ושחוק מדיי סביבי, ואני קצת מושפעת וחגה סביבו?! מה זה באמת משנה? 

אני כולי בתהיות של מי אני? מה אני? בטח באתי בשביל משהו יותר גדול ואני פשוט מפספסת. 

מה אני באמת רוצה להיות שאהיה גדולה? 

אבל את כבר גדולה!  

אז אני לא סגורה על עצמי או שאני פשוט רוצה להשאר קטנה? 

שיפוטיות. ביקורת - ולא בונה. הרבה תהיות. הרבה מחשבות. איפה החלומות? 

איפה לעזאזל המסקנות? ההחלטות? התעוזה? האומץ? התשוקה? ה'זיק'? 

ממה אני מפחדת? בעיקר מעצמי. 

אז החלטתי לכתוב. להוציא החוצה. מזל שהמילים יכולות עדיין להכיל אותי והנייר סופג הכל. 

לא כל מה שחלמתי יש לי בגיל 40. איבדתי את היקר לי מכל לפני 8 שנים. איבדתי את הבן הבכור שלי אורי ויחד איתו איבדתי תמימות. איבדתי חיות ושמחת חיים ושקעתי לתהומות האבל והכאב והייתי צריכה למצוא ולהמציא את ׳רוית׳ מחדש אחרי האובדן של אורי. אין כוחות. אין אנרגיות רק החיים ריחפו מעלי נוקשים ואכזריים. לא הייתי צריכה רק להמציא, אלא באמת להאמין.
להאמין שיש סיבה לכל מה שקרה, ואני פשוט לא מבינה כלום. 

לא רק להאמין, אלא גם להתמודד עם רגשות אשם עצומים, יומיומיים, עם כעס וכאב שלא מאחלת לאף אחד להרגיש. ללמוד להתחיל לבנות מחדש. מודה שהצלחתי להמציא את עצמי מחדש ולייצר שמחת חיים אמיתית וטהורה בחיי. יובל, ניתאי ושאול לקחו את השמחה הזאת לגבהים אחרים ועל כך אני מודה. מה שהכי קשה לי עדיין לקבל שמשברים וטרגדיות לא מחסנים מקשיים, מפרופורציות. לא מחסנים מכלום. חלוקת הסבל והקושי לא פוסחת גם עלי כל פעם מחדש. פעם נאבקתי בזה, היום אני פשוט מקבלת ומנסה להרפות. זה החיים וכמה הם יפים. 

גיל 40 זה גיל האמצע אז הנה כמה ברכות שכתבתי לעצמי: 

יותר להקשיב, בעיקר לעצמי. לסלוח לעצמי ולסובבים אותי. פחות לקמט את המצח - זה עושה קמטים. 

להרפות. גם ככה אין לנו שליטה וזה רק מייצר עצירות. 
לסמוך על האינטואיציה שלי - עד היום היא לא אכזבה. יותר להרגיש ופחות לחשוב. 
להפעיל פילטרים יותר מהר לנפות ולזקק, ואז כמו באפייה הכל יוצא אוורירי יותר. 

לנקות את המיותר, לצחצח את הקיים ולשמור עליו. ניקיונות פסח מתחילים בפנים. 

לאהוב בעיקר את עצמי. לדבר אמת. 

להמשיך לטייל. לאכול בריא. לחייך ולצחוק הרבה יותר, זה משחרר הרבה תהליכים בגוף וטוב לשרירי הפנים. לרקום חלומות חדשים- אף פעם לא מאוחר מדיי. לא לקחת דברים ללב, ולהרגיש יותר חמלה סביבי. שום דבר לא אישי, כל אחד והסרט שלו ותאמינו לי אתם לא רוצים להתחלף עם אף אחד. 

לא לוותר. לא להבליג. לא למהר. לנשום לתוך הרגע, גם אם אנחנו תקועים בזמן אחר. 

לקחת אחריות מלאה על חיי והרגשותיי. אני לא צריכה להמציא את עצמי מחדש פשוט לגלות את עצמי מחדש- וזה בפנים. פחות להתעצבן, פחות לקטר. לשמוע יותר מוזיקה. 

פחות לחפור - גם ככה לא מצאתי שם כלום עד היום וארכיאולוגית מדופלמת כבר לא אהיה. 
להיות בנתינה - ולהיות בקבלה ועם זאת לדעת להגיד גם ׳לא׳. השאלה היא איך אומרים.  
להמשיך לכתוב ולזכור ש'חיים רק פעם אחת' ואין לנו הזדמנות שנייה - כך שזה הזמן להעיז, לנסות, ליצור, לחלום, להרגיש, להכשל, לבנות, לצחוק, לנקות ולחיות. וכמובן בריאות ואופטימיות (זה הולך טוב ביחד). 

מזל טוב ובאופן רשמי אני מכריזה על פתיחת העשור החדש שלי. (טוב עוד שלושה ימים...) 

חג שמח לכולנו! 

מצאו את ההבדלים: סלפי שנתיים וסלפי ארבעים 

הכי הכי אוהבת באמסטרדם - חלק 2

המילה המלצות גורמת לי לעיתים לפריחה קלה. בעידן הדיגיטל וההילה סביב 'חוכמת ההמונים' אני ניזונה ומונעת על בסיס יומיומי מהמלצות ומוצאת את עצמי לא פעם שואלת את המרחב הדיגיטלי על המלצות בתחומים שונים. שורה תחתונה עד כה - טרם התאכזבתי. כנראה שגיבשתי לי מרחב דיגיטלי משובח (-:

בעקבות הבלוג, אני מוצאת את עצמי לפחות כמה פעמים בשבוע עונה לבקשות ופניות שונות ומשונות
על אמסטרדם ותודה לכל הפונים! דיי בזכותכם אני יונקת עוד ועוד מידע על העיר.
אני ממש לא מומחית לעיר וגם לא מתיימרת להיות, אך בהחלט אוהבת לשתף את האהבות הקטנות שלי וגם מנסה לרכז ולשמור לעצמי את הדברים האהובים עלי בעיר הגדולה.אז קבלו בקול תרועה את חלק ב' על האהבות הקטנות שלי בעיר הגדולה: 

Yoga Time 

Delight Yoga אוממממממ. שאנטי. לחובבי היוגה - זה הסטודיו שאני ממליצה עליו לחובבי היוגה. יש להם שני לוקיישנים. השיעורים באנגלית. מומלץ בחום. יש מספר סוגי יוגה. מורים מעולים. מרחב נעים. השיעורים קצת עמוסים, אבל יש מגוון שיעורים והמיקום של שני הלוקיישנים נוח וקל להגיע מרחבי העיר (ותודה לטלי ב. שהביאתני עד הלום).

Sushi Time

מדובר בהתמכרות קשה קשה. מי שעוקב אחרי מכיר את שאלותיי החוזרות ונשנות מהרגע הראשון שעברתי לכאן: 'איפה אפשר לאכול סושי טוב באמסטרדם?' יש כאן שפע של דגים ובאופן מפתיע ואפילו מעציב, אין הרבה סושיות משובחות. יייתכן שכמה יחלקו עליי... אז זה הזמן לשלוח אלי עוד סושיות משובחות!!! עד היום, גיבשתי 'רשימת סושי' אשר אינה מביישת מבקר מסעדות ואני בטוחה שיש עוד מקומות שווים אשר טרם ניסיתי. עד כה זה המקום הראשון שלי והוא בדרום אמסטרדם בקניון חביב ושקט בשם Gelderlandplein- באזור שתיירים בדרך כלל לא מסתובבים. לא הייתי מגיעה במיוחד לקניון, אבל אם כמהים לסושי שופינג וסושי זה תמיד שילוב מנצח.
המחירים סבירים והכי חשוב פשוט טרי וטעים! מומלץ להזמין בשעות הערב. ההמלצה שלי לסושי משובח באזור: Izakaya Tanuki (ותודה ללימור לוי ואודליה על ההמלצה!)

 כתובת: Pieter Lastmanwag 9, Amstelveen 

Steak Time 

Cafe Loetje אני יודעת שזה לא כל כך פופלרי בימים אלו להמליץ על מסעדת בשרים משובחת,
אבל סורי אני באופן רשמי טרם המרתי את דתי לצמחונות/ טבעונות אז כל כל מי שהמיר את דתו יכול לדלג להמלצה הבאה. זה ה---מקום בעיר לאכול סטייק משובח. באים לכאן אך ורק בשביל סטייק, צ'יפס ובירה. כן, כן מקום הולנדי טיפוסי ומשובח. ממוקם ברחוב שקט לא רחוק מהמוזיאומפליין. המסעדה תמיד ובכל שעה הומה אדם, בעיקר מקומיים ופחות תיירים וניתן להזמין מקום רק משישה אנשים ומעלה או פשוט לחכות. ההמתנה מומלצת בחום, אם נקלעתם לאזור. אני תמיד מזמינה את אותה מנה וטרם התאכזבתי. יש כמה סניפים בעיר- יכולה להמליץ רק על הסניף הזה.  

כתובת: Johannes Vermeerstraat 52, 1071 DT Amsterdam 

Brasserie Time  

Cafe George - בית קפה מודרני אשר מסתבר שקיים סביבו הרבה 'הייפ' והוא מוקם על תעלה קסומה בשם ליידסגראכט. נקודה שלווה, אך קרובה לכל הבלאגן ולליידספליין. 'ספוט' מושלם פלוס ++ ליום שמש. יש כמה סניפים בעיר ואני נחשפתי (ותודה לעדי ג.) אליו לאחרונה ביום שמש מ-ה-מ-ם וכמובן ישר התאהבתי. קצת יקר, אבל שווה בדיקה. 

כתובת: Leidsegracht 84, 1016 CR Amsterdam

Culture time 

Foam - Photography Museum 

מדובר במוזיאון צילום הנחשב לאחד המובילים והחשובים בתחומו ונמצא במרכז העיר. באופן אישי אני הולכת לאיבוד במוזיאונים גדולים ואחרי שעתיים- שלוש (מקסימום) זקוקה לאוויר צח וחשה 'אוברדוז' תרבותי. בתור חובבת צילום ונגמלת אינסטגרם - עם קריזים תקופתיים אני מאד אוהבת ללכת למוזיאון. תערוכות מגוונות בתחומים שונים: צילום עכשווי, אופנה, היסטוריה ועוד ובהחלט שווה בדיקה אם אתם מגיעים לעיר. 

כתובת: Keizersgracht 609 1017 DS Amsterdam

Ice cream Time

ונקנח ב----גלידה איטלקית הכי שווה בעיר: Pisa Ijs ממוקמת בדוכן ליד ה RAI. את הטעמים יסדו ורקחו משפחת איטלקים ב 1935 וחוץ מההיסטוריה היא נחשבת 'מוסד' בעיר. יש להם את מגוון הטעמים הכי גדול בעיר וחוץ מהדוכן יש גם גלידריה & בית קפה בשכונת הפייפ. גלידה משובחת! 

כתובת: 

Eerste van der Helststraat 62B, Amsterdam (בפייפ) Scheldeplein 10, Amsterdam (ליד ה RAI)