שהכל מתפרק.

יש רגעים בחיים שיש תחושה שהכל יציב, מאוזן, 'בסדר'. 

יש רגעים בחיים שיש תחושה שהכל מתפרק, גולש, מתערבל, אין אחיזה. 

יש רגעים בחיים שאתה מרגיש כמו עלה שהרוח נושאת ומעיפה לכל כיוון או דגיגון אפרפר חסר אונים בנהר החיים השוצף.

יש רגעים שהחיים הופכים אותך ואתה מצליח לעמוד איתן או לפחות להתנדנד ואז להתייצב מחדש. לקום על הרגליים. 'להמשיך'. 

יש רגעים שהחיים הופכים אותך ואתה כבר אינך מסוגל להתהפך בחזרה.

מפחיד להגיע לתובנה שאתה נמצא במקום הזה. 

שהכל נשמט.  

שהכל מתפרק. חשוך. 

שהכל בסדר, אבל בעצם לא ממש בסדר. משהו מתחולל שם בפנים ואתה רוצה להתמקד בחוץ ולטשטש. לא לגעת בכאב הזה. זה יחלוף.

אתה מרגיש לא טוב, אתה מרגיש טוב, אבל לא מבין 

אתה כואב, עצוב, כועס, מבולבל ובעיקר מרגיש רע. ממש רע ולא מסוגל להסביר. 

מפחד מהרע, מפחד מהתחושה, מפחד ממה שקורה לך. 

מפחד מחוסר שליטה על הגוף, על הנפש, הכל יחד ובעיקר לא מבין ומנסה עדיין לשלוט במצב. או חושב שאתה שולט במצב. 

הכלים שעמדו לרשותך תמיד - נשמטים. מתרסקים. מגוון כלים וטיפולים. שיטות על שיטות והכל עכשיו מתערבל ביחד בשפה לא מובנת. בליל של 'שטויות' שעד לא מזמן היו 'תורה' עבורך. 

פרופורציות? שכחתי את פירוש המילה. יש סקאלה לקושי? אין.

שאתה נוכח בקושי זה 100% קושי לא משנה מה עברת לפני.

וזה לא רחמים, לא קסדה שתקועה על ראשך ולא תקיעות. פשוט קושי וזה חזק ממך. 

אתה רק רוצה ומנסה לאסוף את החתיכות המפורקות ולחבר מחדש את הפאזל, ואז מבין שחסרים כמה חלקים בפאזל ואולי טוב שהחלקים הלכו לאיבוד, כי הגיע הזמן לתקן. לנקות. לטפל. להחליף חלקים או פשוט לקבל אותם לעד ולצרוב אותם פנימה באהבה.

תובנה לא פשוטה ליישום, אבל כנראה שהגיע הזמן לחבק ולאמץ את התובנה ולצעוד איתה יחד באומץ, ליפול בדרך, להרגיש שוב רע, אבל לדעת שזוהי דרך ארוכה ואת רגילה כבר לצעוד בדרכים לא מסותתות. הרבה פעמים מחפשת קיצורי דרך או משוועת לקיצורי דרך כי פשוט התעייפת. 

משפחה, חברים, וסתם אנשים רוצים לעזור. לחבק. להכיל. חלק חוששים. חלק לא מבינים. חלק זזים ויש את הנדירים שתמיד תמיד שם לא משנה מה קורה גם שאתה הכי מחוק. גמור. אתה יורד למחתרת. מגיח מדיי פעם, אבל בעיקר משתבלל. 

ללכת בדרך ולא לדעת לאן מגיעים. חוסר וודאות זה חלק מחיי כולנו. לאף אחד אין את הידיעה מה יקרה מתי - אנחנו חושבים שאנחנו בשליטה או מנסים להיות' אבל אנחנו לא. לפעמים זה מרגש לעיתים זה מבעית ומטלטל ולפעמים זה פשוט מחליש.

יש רגעים שהייתי רוצה להיות פחות מודעת. לם-לם. פשוט 'למלמית'. 

זה עניין של הסתכלות. בחירה של איזה משקפיים להרכיב. לפעמים יש בחירה ולפעמים פשוט לא מצליחים לבחור מה להרכיב. תחושה משתקת. 

בחרתי לצאת ל'דרך'. כן זה נשמע עמום ולא ברור - אבל מה זה משנה. זאת הדרך שלי. בזמן שלי. בקצב שלי. וכן זה יהיה ארוך ועמוק. מה שכן למדתי שאני עטופה בכל כך הרבה אהבה בתוך הבית ומסביב שברגעים כאלו זה נותן לך זריקת כח. אור והרבה אהבה- גם שאתה לא מרגיש אהוב ועל זה אני מודה. על ילדיי, על בן זוגי, על משפחתי ועל החברות הנדירות באמת נדירות שהתברכתי. מה שטרם למדתי שאין לי מושג איך לסיים את הפוסט הזה - כי רק התחלתי... אז אני משחררת שליטה ובשבילי זה כבר סטטוס חדש. 

וקצת שירים.

Family of the year- Hero

London Grammar - Strong